לאחרונה נשאלתי כמה פעמים מה גרם לרגישות לקרינה (ולכימיקלים סינתטיים) להתפרץ אצלי בפתאומיות, אחרי 51 שנות בריאות ותפקוד, כולל כמנהלת בתעשייה (וייעוץ לתעשיית הסלולר)
אז .. מעלה שוב את השתלשלות הדברים ..
(בצילום משמאל בימי קריסת הגוף ב- 2014, חייבת בגדי מיגון מקרינה ומסיכת גזים בגלל רגישות צולבת קיצונית לקרינה EHS ולכימיקלים סינתטיים MCS, בצילום מימין בהרצאה בכנס "מוח בריא" 2018 אחרי שיקום שהמצאתי, בהעדר מידע זמין)
אתחיל בקצת כרונולוגיה ..
כי ..
לפני קריסת הגוף ממפגעים סביבתיים הייתי מנהלת בתעשייה וטכנופילית, לצד היותי מעצבת, יזמית בנייה ואמנית פעילה
(וכאמור, גם יועצת לתעשיית התקשורת והסלולר וחובבת טכנולוגיה טרנס-הומנית ומעריצה של קורצוויל. למעשה, חיכיתי כבר להשתדרג ולהשתיל שבבים)
(ובמקור אני בכלל פסיכולוגית וקרימינולוגית, מומחית לטיפול בהתמכרויות וניהלתי מרכז גמילה – אבל זה באמת מזמן)
אז ..
ב- 1926
ניבא ניקולה טסלה כי בעתיד יתקשרו כולם בקלות ובמהירות, בעזרת מכשירים שינשאו בכיס המקטורן – מכשיר עם קול ווידאו, ולמעשה תיאר סמרטפון..
ב- 1931
תיאר אריך קסטנר בספר "שלושים וחמישה במאי" – טלפון נייד.
ב- 1954
חזה גם רוברט היינלין בספר "המפלצת מהכוכבים" – "טלפון גוף" (דומה לטלפון סלולרי של ימינו).
ב- 1946
הציג AT&T, תאגיד התקשורת הגדול בארה"ב, במעבדות המחקר "סאותווסטרן בל" את הטלפון הראשון שמופעל מכלי רכב ללא צורך בקו תקשורת נייח. ההמצאה הייתה גדולה, כבדה ומסורבלת. ההפרעות בתקשורת היו רבות, הקיבולת היתה מוגבלת מאד (מספר משתמשים מועט התאפשר בכל רגע נתון) וטווח הכיסוי הוגבל לאזור מסוים.
ב- 1953
אמר מארק סאליבן, נשיא Pacific Telephone & Telegraph Co כי בעתיד לא ניתן יהיה לברוח מהטלפונים שיהיו אישיים וינשאו כמו שעון
ב- 1963
ביום בו מלאו לי 3 חודשים .. פורסם בעיתון באוהיו כי "בעתיד" ישאו טלפון אישי נייד בכיס
ב- 1972
דימיינו בן דודי ואני טלפון שנסתובב ברחוב עם טלפון, חילקנו פקודות לתוך אצבעות מתוחות. בשבילי זה היה חלום. אבל הוא, כחובב מד"ב כבד, ידע שהכל מתגשם (ואמר שבסוף זה יושתל ישר במוח).
ב- 1973
מרטין קופר ממוטורולה ביצע שיחה סלולרית ראשונה במכשיר ענק עם יישום אחד בלבד – שיחות (יוצאות או נכנסות). בסביבתי לא שמעו על זה והמדינה שקעה במלחמה מדממת.
ואז ..
בסוף שנות ה- 80
השתתפתי במחקר לגיבוש השירות הסלולרי הראשון והחדרתו, קראתי אינספור מסמכים טכניים כדי להבין מה זה סלולר (מושג שהונחת על ראשי כמו סלע, ללא כל הסבר), כדי להבהיר לנחקרים במה מדובר ולא לדבר שטויות ליד המהנדסים.
ב- 1990
ניהלתי את החלק האיכותני במחקר היתכנות לפני המכרז להפעלת רשת סלולר נוספת (פלאפון-מוטורולה היתה היחידה ומכרה מ- 1986 מעט מכשירים בשיטה אנלוגית ובמחירי שערורייה) .. נשאלתי אם כדאי למשקיע להיכנס לישראל הקטנה, כי ההשקעה בתשתיות היתה עצומה. מסקנתי היתה שלמרות עלות המכשיר והשירות, וגודל הטלפון המציק, הצורך של אנשי עסקים בשילוב מפלס חרדה ישראלי יהודי, מצדיקים כניסה לשוק הישראלי וכי צפויה חדירה לא מבוטלת ורווח, גם לאחר הורדת מחירים. .. אבל .. לא הייתי קרובה אפילו לשער את מהירות החדירה ואת עומקה.. ואת השתלטות המסכים על חיינו או ה .. התמכרות של תחילת המאה ה- 21.
ב- 1994
קיבלתי מתנת יומולדת – טלפון נייד, כי הייתי סרבנית (למרות שעשיתי פרויקט מחקר וייעוץ למוטורולה). השארתי את המכשיר הכבד רוב הזמן בבית – לא התאים לי להיות זמינה כל הזמן (לקוחות ידעו שמותר להתקשר אלי רק מהצהרים ושעדיף לא להטריד את "המומחית האקסצנטרית" שמוכנים לסבול רק בפרויקטים מורכבים שאחרים לא יצלחו).
ב- 1997
קיבלתי סטארטק, מאבא שלי ששמח שביופסיה פולשנית שעברתי יצאה שלילית. המכשיר הקטן היה סמל סטטוס באותם ימים. חיברתי אותו לחגורה ו.. התמכרתי לרשת CDMA החדשנית.
ב- 1999
בן זוגי, סמנכ"ל כספים בתאגיד שהשקיע בטכנולוגיות חדשות בכל העולם, הציג בפני תוכנה לזיהוי פנים מיידי (יחס עיניים-פה) ואמר "עוד כמה שנים לא יהיה לאן לברוח" (החברה הצליחה מאד בייצור מערכות זיהוי ופיקוח לממשלות רבות. אבל הוא התאבד לפני שזה הפך למציאות). .. ניהלתי אז מחלקת מחקר ופרויקט איפיון של טכנולוגיות מתקדמות לגוף שידור, ובמקביל נתתי שירותי מחקר וייעוץ לגופי תקשורת נוספים (באישור).
בתחילת 2000
ביקש ממני אותו בן זוג ה- CFO "להסתכל" על אלגוריתם שרכשו ו"אף אחד בחברה לא מבין מה לעזאזל עושים עם זה". האלגוריתם כיווץ באופן מופלא מידע ויזואלי – תמונה ווידאו – הפך פיקסלים לוקטורים חסרי משקל (2 מדענים ביישנים, 10 שנות פיתוח) .. וואו, התלהבתי. .. ערכתי מחקר רחב (סודי) ובניתי קווי פעולה לחברה החדשה. מיועצת הפכתי לסמנכ"לית שיווק והכנסתי את המנכ"ל החדש לענינים .. וכששאל.. "לאן?", חייכתי "סלולר". "סלולר ומהר!" הנהן בחזרה. חזינו עתיד מופלא, אך העתיד עלה על כל דימיון (ואני לא שרדתי את דורסנות ולחצי ההי-טק – בן זוגי נהרג בתאונה, ההריון שלי נפל ונזקקתי לשקט. חזרתי למחקר וייעוץ .. חחח .. שקט יחסי).
ב- 2004
תיאר סטיבן קינג, בספר "סלולרי", פעימה המועברת דרך הרשת הסלולרית והופכת אנשים לזומבים. אבל גם הוא לא הבין את היקף המכורים שייתקלו בחפצים, ייפלו במדרגות ולא ירימו את הראש מהמסך גם בכביש, או לעבר ילדיהם. וגם לא שהסמרטפון יהפוך לשמרטפון ויתחלף כל פונקציה ויכולת אנושית.
ב- 2006
ערכתי מחקר גדול בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות כדי לאפיין צרכים ודרישות לפתוח מוצרים ל- LG העולמית. עבדתי מול מנהלי מוצר ושיווק דרום קוריאנים חמודים ולחוצים, שכל כשלון היה עולה בראשם. ההי-לייט היה פיתוח סלולר חדש. הגדרתי פיצ'רים לפיתוח נייד לקהל הישראלי, שהיה בעל משמעות רצינית במחקר הבינלאומי, עקב חדשנותו ואימוץ טרנדים מהיר .. (נושא הבטיחות לא הוזכר, לנחקרים ולי היה מובן מאליו כי תקנים ורגולציה שומרים על הציבור. לימים גיליתי כמה טעיתי. ממליצה לקרוא מה גילה דר' פול בן ישי על התפתחות תקנים לקרינת רדיו).
באותה שנה – 2006
ערך דר' ג'יימס רובין את מחקרו השגוי, שקיבע את התפיסה המוטעית כי רגישות לקרינה הינה "פסיכולוגית" (אפקט נוסבו). מחקרו צוטט שוב ושוב. פרופ' אנדרו מארינו בביקורת קטלנית טען כי מדובר בהונאה מכוונת בשירות חברות הסלולר. אבל באותם ימים אני לא ידעתי מיהו רובין ועד כמה המחקר המחפיר שלו ישפיע על חיי. וגם לא ידעתי עד כמה מומחים "מטעם" מכופפים את המדע, זורעים בלבול וספק לטובת אינטרסים כלכליים ועל חשבון בריאות הציבור ומה קורה למדענים שיוצאים נגד התעשייה.
באותה שנה – 2006
גם מצאו סקרים שונים ברחבי העולם שיעורי שכיחות של רגישות לקרינה בין 3% ל- 11%. ובשבדיה הכירו בתסמונת כ"נכות תפקודית".
ב- 2012
פורסם פרוטוקול רופאי אוסטריה המכיר ברגישות לקרינה. בעקבותיו ב- 2016 הופץ הפרוטוקול הרפואי האירופי לאבחון וטיפול ברגישות לקרינה. בשניהם יש הכרה בתסמונת כנגרמת מחשיפה לקרינה, בניגוד להכרה בתסמונת כמגבילה וקשה, שהוכנסה ב- 2004 כנעדרת הוכחות לגבי הקשר לקרינה, בארגון הבריאות העולמי. הגדרה זו לא שונתה מאז למרות ממצאי מחקרים חד-משמעיים.
באותה שנה – 2012
הרגשתי מצוין, נראיתי צעירה ובכושר, פעילה ויצירתית הצלחתי בעשייה חדשה, התנדבתי וסייעתי לאוכלוסיות מוחלשות בשמחה ואהבה, ישנתי טוב, ולא ידעתי כלום על קרינה, או שיתכנו נזקים מחשיפה לקרינה בלתי מייננת. העדפתי להימנע ממסכי מגע ומטלפון חכם שישאב את זמני, שהושקע בעיצוב ובאמנות. הטלפון לא ענין אותי ולא רציתי להתמכר למכשיר "חכם" מדי (שכפסיכולוגית העוסקת בפיתוח מוצרים, הנחתי שימצאו דרך לעשותו נפלא ולמכר אליו). .. אבל .. בחברת הסלולר אילצו אותי לעבור למכשיר בטכנולוגיית GSM, שהיה צמוד אלי גם בלילה כשעון מעורר (מושתק ולא במצב טיסה שלא ידעתי כלל מהו) – לא היה לי מושג שהכאב שהתפתח לי באוזן כששוחחתי והתחממות האיזור הם סימנים של רגישות לקרינה. .. בכלל לא התיחסתי לתסמינים, כפי שמעולם לא התיחסתי לכאב. מפונקת או היסטרית לא הייתי מעולם. וגם לא חרדתית. וכמי שחונכה על "יש לך כאב דרסהו ברגלים, פתח את פיך ושירה בקול", פרויקטים וייצירה ענינו אותי יותר מטרדות הגוף והיומיום.
ב- 2015
הציגה הסדרה "סמוך על סול" עורך דין רגיש לקרינה. ניכר כי מי שיצרו דמות זו מכירים מקרוב את התסמונת. ולמרות הכיוון ה"פסיכולוגי" המוגזם, כי מדובר בנזק ובסבל פיזיים לחלוטין, נפגעי קרינה ברחבי העולם התרגשו לראות דמות ציבורית ראשונה מייצגת רגישות לקרינה כחלק מהתרבות.
(ב- 2018 עלתה בהוט סדרת נוער בשם "אילת" עם נערה רגישה לקרינה בייצוג מגחיך מעט. אחייניתי בת ה- 9 אמרה: "הם נסחפו בהגזמות כי זה לטלוויזיה, אבל לפחות שומעים על הבעיה שלכם").
באותה שנה – 2015
ענה פרופ' קרסו למאזינה תשובה שכולה הכרה ברגישות לקרינה. ב- 2020 מצאתי אזכור לכך במקרה והעליתי עוד כמה התיחסויות בתקשורת של של רופאים מקומיים שמכירים ברגישות לקרינה. אולי הוא קרא את מחקרה של חוקרת בשם דה לוקה ששנה קודם, ב- 2014 פרסמה סמנים ביולוגיים (בדיקות מעבדה) לאבחון רגישות לקרינה.
באותה שנה – 2015
פרסם פרופ' בלפום, אונקולוג צרפתי, שורת סמנים ביולוגיים לזיהוי ואבחון אוביקטיבי של רגישות לקרינה אלקטרומגנטית ולרגישות לכימיקלים סינתטיים מרובים (לא תיאור סוביקטיבי של הסובלים). זה לא "פסיכולוגי". מדובר בבעיה פיזית קשה, קבע. (ואחרי שאבחן 1200 רגישים לקרינה הגדיר מצב זה כ"טרום-אלצהיימר" בראיון ברדיו קנדה). במערכות הבריאות עדיין אין מודעות לממצאיו. אין אבחון, אין הכרה ואין סיוע.
(ב- 2020 פרסמו פרופ' בלפום ודר' אירגריי סקירה מחקרית מקיפה של כמה עשורי מחקר ואלפי רגישים לקרינה ולכימיקלים שעברו אצלו, בדרישה להכיר בתסמונת EHS כ"הפרעה נוירולוגית" – פיזיולוגי לגמרי).
שנתיים לפני כן, ב- 2013
קרס גופי בגלל רגישות קיצונית לכימיקלים סינתטיים ולקרינה אלקטרומגנטית – הסלולר והוויפיי ששימשו אותי 24/7 גרמו לכשל רב- מערכתי ולסבל מחריד. חולי וכאבי תופת ברוב איברי הגוף – שלקח זמן (ונדרש ידע) להבין כי הם קשורים לקרינה. קרינה לא מוחשית, שמשודרת מהמכשירים האלחוטיים, שהיו חלק מחיי. קרינה שלא הייתי מודעת לקיומה, כי בכל הפגישות העסקיות בהן השתתפתי, עליה לא דיברו. (ידעתי כמושג שיש איזו קרינה .. לא הבנתי מה זה אומר. אחרי הפגיעה למדתי שהתקנים מגנים על התעשייה, לא על בריאות הציבור).
בהתחלה לא האמנתי לעצמי. הקשר לכימיקלים ברור בזכות חוש הריח (שמאד מתחדד ב- MCS – מנגנון אזהרה של הגוף). ההימנעות מכימיקלים סינתטיים היתה הכרח ברור. אבל .. היה "חומר שקוף בלי ריח" שעינה אותי והיה לי מאד קשה לקבל שזו קרינה. ממש לא האמנתי שזה אפשרי. בדקתי שוב ושוב (עם מד קרינה). ברגע שגיליתי מה מקור הבעיה כיביתי את הנייד וזהו. אפילו לא הודעתי לאנשי הקשר שהמשיכו לחפש אותי. (מסוף 2014 הופעל הנייד שלי 4 פעמים בלבד, במצבי חירום). הפכתי לפליטה סביבתית במסע הישרדות מייסר ללא תאריך סיום. כי למי שנפגעו מקרינה אין איפה לגור !
בגיל 51 נגזלו חיי המרתקים ועשייתי המגוונת והמספקת. ומאז.. שנים ההולכות ומתרבות של סבל פיזי, כאבי תופת, דימומים ותסמינים מייסרים רבים, חוסר שינה, צפצוף באוזניים. בריחה מכאב פיזי, הנובע מחשיפה לקרינה הסביבתית הגבוהה, מביאה לבידוד – חוסר יכולת תפקוד בעולם המוקרן להחריד, חוסר יכולת להתפרנס, צורך לשקם את הגוף ואת המוח שנפגעו מאד מקרינה שקופה ולא מובנת זו (כן, הסלולר והוויפיי) – נכות תפקודית סביבתית קשה (בסביבה נמוכת קרינה אני וחברי נפגעות ונפגעי הקרינה בריאים ושמחים). נאלצתי לחנך את הסביבה שלא מבינה, שלועגת, שמכחישה – בהסברים ובכתיבה ובהופעות (מביכות) בתקשורת, מעט הרצאות (במחיר נורא אחרי כל יציאה וחשיפה לקרינה) והתמודדות עם רופאים שלא מוכנים לרשום את התסמינים, וודאי שלא לאבחן או להתיחס לתופעה (אנחנו לא קיימים מבחינתם.. הלו הלו, גם אם זה "רק בראש" ראוי לסייע לנו). נאלצתי להיאבק בחוסר ההכרה, בדחייה החברתית ואפס הסיוע, לשרוד העדר מקום נמוך קרינה וזיהום, בו ניתן לחיות, לעבוד, ללמוד ולתפקד (איני יכולה להתקרב לביתי הנהדר שבניתי בידיים בגלל קרינה מהשכנים) ואי יכולת לקבל שירות או מענה רפואי במוסדות עמוסי מכשירים מקרינים. אין כל סיוע וקשה לשרוד את הניכור והלעג. הבעיה הופכת מורכבת, רבת מימדים ביו-פסיכו-סוציאליים. הטראומה הגופנית, מסתבכת בהעדר זכויות אדם ויכולת תפקוד, הרס הקריירה והזהות, ניכור חברתי ומשפחתי והופכת לפוסט-טראומה מורכבת מתמשכת. אבל .. לאחר שמצאתי מקום נמוך קרינה, הימנעות מחשיפה לקרינה ואורח חיים בריא ומוקפד, הוצאת כספים רבים למיגון מקרינה ותוספי תזונה, ניסיונות רבים, שינוי אורח חיים וטיפולים.. הביאו לשיפור במצבי.
על המסיכה ההכרחית במצבים קשים של רגישות לכימיקלים מרובים (MCS)
היכרות עם חשמלאי מצטיין שהוא מודד קרינה שהשתכנע כי יש רגישות לקרינה מסייעת לי רבות בהתאמת בתים עם מפגעי חשמל למגורים
ב- 2016
הוקמה עמותת "רגישות לקרינה ישראל", לאתר תלאות רבות. עקב קשיי התפקוד הרבים והעדר התגייסות למאמץ, פחד להיחשף ושמירת אנונימיות (בגלל חשש מ"מחיר" תעסוקתי/ חברתי/ משפחתי), גלישה של רבים מנפגעי הקרינה לעבר תיאוריות קונספירטיביות והזדהות כ"ממוקדים" .. העמותה עדיין מקרטעת. מעטים שולחים מכתבים לרשויות, מגיבים על פרסומים, מרצים, מפיצים מידע. .. אני ממשיכה לכתוב פוסטים, לנהל קבוצות נפגעי קרינה, קבוצת התמודדות עם אלצהיימר ועוד, ומרבה לענות לפניות של נפגעות ולנפגעים רבים שאין להם כתובת או סיוע מצד המדינה. לצערי, מיום ליום יכולתי לסייע (מעבר למידע איך להתחיל להתמודד) פוחתת. הנפגעות והנפגעים זקוקים לליווי מקצועי הולם. אין באפשרותי להחליף את המדינה שמתנכרת ולא מכירה במי שנפגעו עקב תקנים שלא מגנים על בריאות הציבור.
באותה שנה – 2016
הוכנס קוד אבחון רפואי לרגישות לקרינה – ICD-10-CM וגם W90.8XXA
ואילו אני .. המצאתי לעצמי שיטת חיווט מוחי מחדש, ששיפרה את מצבי מאד. לא ידעתי כי זה נקרא חיווט מוחי ולא הכרתי שיטות דומות
(שמחתי כשגיליתי ב- 2018 שיטות דומות, כגון DNRS, גופטה, השיטה של וויליאמס ושל דיספנזה. אז הבנתי כי זה נקשר ל"מוח הגמיש" ולגישה של נורמן דוידג' והתגבשה לי המשגה לפעולת הריפוי שנקטתי מתוך התבוננות במצבי)
ב- 2017
הדגים דר' הוזר בהדמיות מוחיות של רגישים לקרינה יש שונות מוחית ברורה – תגובה מוחית שונה בזמן חשיפה לסלולר (ללא מודעות, במחקר).
בתחילת 2017
שוב מעבר, אחרי 8 בתים ב- 4 שנים, שמחלקם חולצתי במצב קשה (במהלך חיפוש מגורים מתאימים משך שנתיים וחצי עם מד קרינה בכל רחבי הארץ). מהשריפה הגדולה של 2016 ברחתי יחפה. האש חיסלה את כל רכושי וכל כתבי ויצירתי מחצי מאה, כולל 4 טיוטות בשלבי עריכה של ספרים על רגישויות סביבתיות. לא נותר דבר מהמחקר המאומץ, סיכומי ספרות ותיעוד (עצמי ושל חברות וחברים מקבוצות רגישות לקרינה ברחבי העולם) .. נחתתי חסרת כל בבית קטן נמוך קרינה. וקלטתי שהימנעות מקרינה אוששה לא רק את גופי, אלא גם את מוחי – הדמנציה המוקדמת נעלמה כי מקורה היה סביבתי. יזמתי ותרגמתי ספר בנושא והגברתי את פעילותי בנושא מפגעי הסביבה. פעילות שלמרות השיפור במצבי נותרה מוגבלת מאד בעולם עתיר קרינה, כי כל יציאה כרוכה במחיר כבד (הכנה לפני והתאוששות אחרי). אבל היה לי חשוב להעלות מודעות לנזקים ולכך שטכנולוגיה שאינה לוקחת בחשבון את בריאות הציבור אינה קידמה.
בסוף 2017
נאלצתי לעבור שוב לבית בודד מאד. גם בו התגלו מפגעים. כמו בבתים הקודמים, שכנים ודיירים ניצלו מתחלואה קשה בזכות רגישותי לקרינה. בבית זה גם גיליתי כי הארקה ליסודות (חובה מ- 1980) מהווה כלוב שדה מגנטי שממוטט לי את הגוף. אני מרגישה את קווי הזיון ביסודות. הרטיבות והעובש מזיקים לי. אין לי יותר כוח לחפש בתים.
ב- 2018
במקביל הקמתי קבוצת תמיכה בשינוי אורח חיים. בצילום החובבני דווקא הקטע של אבחון הרגישות לקרינה השתבש. והיה קשה לאבחן – התקשיתי להאמין לגוף שלי עצמי, בדקתי שוב ושוב אבל כך זה היה – כשהופיעו התסמינים נמדדה קרינה וכשלא היו תסמינים לא היתה קרינה. כך או כך, התגובות על ההרצאה ועל פעילותי היו חיוביות, רבים זיהו עצמןם, פנו אלי עם בעיות מייסרות ו"שקופות". (על דמנציה סביבתית)
(כתבתה של יערה ארגוב ב"אפוק טיימס" פותחת בקושי שלי להבין מהו ה"חומר" השקוף וחסר הריח שהכאיב לי במקומות מסוימים, אך לא באתרים סמוכים. ידעתי שאני רגישה לכימיקלים סינתטיים, אבל שוב ושוב הופיעו תסמינים כשלא היה ריח (ברגישות לכימיקלים חוש הריח מתחדד באופן קיצוני). חזרתי מבולבלת מחיפוש מגורים בראש הנקרה, כשגיליתי שבתוך היישוב כואב לי ובחורשה הצמודה לא – שוב ושוב עברתי מפה לשם והתופעה חזרה. במועצה אמרו שלא עשו הדברה. זה קרה גם במקומות נוספים ואני לא הבנתי. למזלי, נפגע זיהום סביבתי מניו-זילנד, אמר לי "אולי את גם רגישה לקרינה, תרכשי מד קרינה ותבדקי". הוא חיבר אותי לעמיר בורנשטין והוא צדק. רכשתי מד קרינה אבל לקח לי זמן להאמין שהדבר הלא מוחשי הזה – קרינה – ממוטט את גופי. בדקתי שוב ושוב ושוב, תיעדתי ונטרלתי משתנים אחרים כיאה לחוקרת, עד שהשתכנעתי – הגוף שלי רגיש לקרינה וזה פיזיולוגי לגמרי. שתי הרגישויות הללו משולבות בחלק מהמקרים). חשתי עלבון צורב – איך יתכן שגופי הגמיש, הזריז והחזק הפך כל כך שברירי ופגוע?
(סיכום לא מדויק של ההרצאה – איילת אופיר באתר EATWELL)
בסוף 2017 הגיעו אלי מספר הורים, רופאות ומטפלים של ילדים וילדות נפגעי קרינה, אשר לא האמינו לתיאורי מקור התסמינים (סלולרי/ חדר מחשבים/ ראוטר WI-FI/ אנטנה) ורק אחרי בדיקות מייסרות וניסיונות טיפול רפואיים אחרים, טיפולים פסיכולוגיים וכדורים אנטי פסיכוטיים, אשפוזים פסיכיאטריים שלא סייעו ולאחר החמרת המצב (כולל איומי התאבדות של חלק מהילדים) .. חיפשו ברשת ומצאו אותי.
ב- 2018
הוקמה בצנעה מרפאה מחקרית קטנה לרגישות לקרינה, באחד מבתי החולים הגדולים. שמחנו. הטעות שעשינו היתה שנופפנו בזימונים בקופות החולים וביקשנו מימון ביקור במרפאה – לא בשביל הכסף, אלא כדי שידונו במקרה שלנו, ויראו שוב "מרפאת רגישות לקרינה אלקטרומגנטית" על המסמך מבית החולים המכובד. כל כך רצינו שסופסוף יכירו במצבנו, שיאותו לתעד את התסמינים המופיעים לאחר חשיפה לקרינה. תסמינים שהם סירבו לרשום בתיק האישי "כי אין כזה דבר רגישות לקרינה, עולם הרפואה לא מכיר בזה". לצערנו, זמן קצר לאחר מכן גברו הלחצים במערכת הרפואה והמרפאה נסגרה.
ב- 2019
אחרי סירוב של 5.5 שנים לרשום תסמינים שלי, ה"חשודים" כקשורים לחשיפה לקרינה, תועד בתיק הרפואי שלי בקופ"ח דיווח עצמי שלי לגבי מצבי – רק לאחר מכתבים תקיפים, איומי תביעה ושימוש בזימון מהמרפאה המחקרית לרגישות לקרינה ומחקרים מהעולם . "איך, לעזאזל, יגלו מחלות ותופעות חדשות אם אין רישום?" שאלתי את ההנהלה, "ואיך ידעו לטפל בי אם יקרה לי משהו?". הגעה למרפאה עתירת הקרינה דרשה הכנה לפני והתאוששות אחרי, ככל חשיפה לקרינה הרבה בכל מקום. (זה לא מנע מהרופאה האישית ומהמערכת להמשיך להתנכר למצבי גם ב- 2021)
באפריל 2019 כתבו עלי במגזין אפוק טיימס בכתבה על מחלימים מאלצהיימר (את תוכן הכתבה ניתן לקרוא פה – פייסבוק)
בספטמבר 2019 עברתי ניתוח שנדחה זמן רב עקב הקושי לשהות במוסדות רפואיים עתירי קרינה, למדנו מהתנסות זו איך להתנהל ומה ההנחיות בעת טיפולים רפואיים ואיך לבקש התחשבות, בצער רב שאין בארץ בתי חולים, מחלקות או התחשבות והנגשה לנפגעות ונפגעי קרינה כפי שיש בשוויץ, בקפריסין ובקנדה.
בסוף 2019
התחלנו לעבוד על כנס בנושא רגישות לקרינה, דר' דניאל מישורי הציע לארח אותנו בבית הספר למדעי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב.
בתחילת פברואר 2020 בוטל הכנס ברגע האחרון, בידי הנהלת האוניברסיטה ללא הסבר ונימוק. עם זאת, רבים מהמרצים בפורום המומחים שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב במקביל דיברו על רגישות לקרינה כעובדה וכמחלה מוכרת.
בסוף 2019
החלטתי לחזור לדוקטורט שזנחתי לפני שנים, אבל שיניתי נושא. חיפשתי מנחה למחקר אנתרופולוגי-רפואי בנושא "רגישות לקרינה", בשמחה ומרץ כתבתי הצעת מחקר, אך גיליתי כי לא קל למצוא מנחים לנושא זה. חלק התלהבו, הסכימו ואז .. נבהלו ודחו בתירוצים מגוונים. במקביל פנתה אלי הוצאת ספרים וביקשה ספר בנושאי מפגעים סביבתיים.
ב- 2020
רגישותי לקרינה שוב הצילה שכנים ממחלות קשות – תסמינים הביאו לגילוי מפגע בתשתית החשמל. לאחר שתוקנה התקלה ע"י חברת החשמל, הילד האוטיסט שגר ממול הפסיק להשתולל ומתנהג מאז "נורמלי". גם המשפחה שרבה ללא הרף נרגעה – אין יותר צעקות. שווה להימנע מקרינה!
ופרופ' בלפום וחוקריו דורשים הכרה ברגישות לקרינה EHS ( ולכימיקלים MCS) כהפרעה נוירולוגית מוכחת, אחרי 20 שנות מחקר ואלפי מטופלות ומטופלים נפגעי קרינה וכימיקלים סינתטיים יומיומיים.
ב- 2020
הגיעה הקורונה לארץ. הייתי מהחולות הראשונות ונפגעתי מאד מפוסט-קורונה קשה. לצערי, חלק מחברי האקטיביסטים, שזועקים על הכחשת מפגעי סביבה, כולל קרינה (וחלקם מפיצים שטויות על דור 5), החלו להיאבק (גם) בי ולשלול את תסמיני הקורונה והסיבוכים הקשים שחוויתי (ואף להסית נגדי כ"סוכנת" הממסד וכוחות הרשע בעולם). נדהמתי לגלות שרבים מהם הפכו למכחישי קורונה ומכחישי מגיפה ומתנגדי כל. העובדה שלא אישרתי הפצת שמועות לא מבוססות ותיאוריות קונספירציה בקבוצות נפגעי הקרינה הרחיקה אותם.
7 שנים אחרי אובדן עולמי החברתי העשיר וכליאתי בבידוד (ללא תאריך סיום) בגלל רגישותי לקרינה, איבדתי את המעגל החברתי המצומצם החדש, שכלל מעט נפגעות ונפגעי סביבה.
7 שנים מהוות מעגל חיים שלם לפי היהדות ותורות רוחניות רבות, עולם ומלאו, אך אצלי הסבל לא נגמר – המוגבלות התפקודית הסביבתית הקשה הזו היא גם פוסט-טראומה מורכבת מתמשכת.
הבידוד הממושך מחבל בשמחת החיים ומנוון את יכולתי לתקשר, גופי נותר חלש ומותש ומערכות רבות נפגעו מהקורונה. הכוחות והאנרגיה המופלאה שהניעו אותי כל חיי, עתירי האסונות, עזבו אותי, הדוקטורט רחוק מתמיד. אני חווה הזדקנות מהירה מאד (לא מפליא אחרי שנים כמעט ללא שינה בכלל – מנזקי הקרינה שלא משתפרים אצלי). וכמו שאמר לי רופא "רגישות לקרינה זה ממש לא מתכון אנטי אייג'ינג", גם דר' מגדה חבס כינתה רגישות לקרינה EHS כ"תסמונת ההזדקנות המואצת". אני מרגישה זאת, וכך גם חברותי נפגעות הקרינה ברחבי העולם, שהגיעו לסוף העשור השישי בחייהן – חלשות, נחבלות, במידה רבה מחכות לגאולת המוות (ואדגיש – איננו מדוכדכות ולא אובדניות, כולנו נשים סקרניות ופעלתניות, עם עשייה רבת מרץ בעברנו וגם ביומיום הקשה מאז הפגיעה, אך הגוף נחלש, מתפרק, קשיי התפקוד בעולם המוקרן גוברים, הכליאה והבידוד – גובים מחיר כבד. הנפש מתקשה להתרומם. ועיסוק אינסופי בבריאות רעועה מתיש מתיש ונורא מ ש ע מ ם).
(* לצערי, לעשייה החברתית/ חינוכית/ טיפולית/ אמנותית העשירה שלי משך חצי מאה – המענינית הרבה יותר – אין מקום באכסניה זו)
בסוף 2020 – הועלו לרשת הארכיונים של דר' זורי גלזר עם מחקרים על נזקי קרינה בלתי מייננת לבריאות – מחקרים שבוצעו לפני עשרות שנים ובכוונה הושתקו והוכחשו
ב- 2021
בינואר כנס רפואי על השפעות בריאותיות של קרינה בלתי מייננת, צפיתי בענין בזכות מגיפת הקורונה והבנתי מה היה הטריגר להתפתחות רגישות היתר EHS + MCS שלי – הדמיה מוחית fMRI כהכנה לטיפול בתא לחץ (חומר ניגודי גדוליניום ושדה מגנטי עצום. עגום.
לפי דברי הרופאות והרופאים, ניסחתי את מנגנון התפתחות רגישות יתר לקרינה EHS (מודל החבית)
וסיכמתי חלק מהתרחשויות הכנס (יתרונות הזום עבור נפגעי הקרינה) – היום הראשון בכנס הרפואי.
בעולם כבר יש טיפולים ומומחיות רפואה סביבתית המתמקדת בפגיעות קרינה בלתי מייננת. מומחים ורופאות דורשים הכרה ברגישות לקרינה ו/או לכימיקלים כמוגבלות תפקודית סביבתית.
פרופ' בלפום דורש הכרה ברגישות לקרינה EHS ( ולכימיקלים MCS) כהפרעה נוירולוגית מוכחת ומפרסם עם שותפיו את "הספר השחור של הגלים"
ביולי 2021 עשרות חוקרים ומדעניות פרסמו מאמר הדורש הכרה ברגישות לקרינה כהפרעה נוירולוגית
אבל בארץ ..
בארץ רע ..
באוקטובר 2021 – הכנסת מאשרת הצבת אנטנות בשכונות מגורים ללא צורך בהיתר וללא אפשרות להתנגד
(וברמה האישית – בית שרכשתי במקום נמוך קרינה התגלה כלא אפשרי עקב פריצות קרינה סביבתית ברמה לא אפשרית עבור נפגעת קרינה בדרגה שלי. אוסף המפגעים במקום לא מאפשר לי להיכנס לבית זה לאחר הכנסה לחובות קשים בתקווה להשיג מגורים ומנוחה לי ולידיד צעיר שהוא רגיש לקרינה ולכימיקלים ברמה דומה)
וזאת, למרות ש ..
באוגוסט 2021 – בית המשפט העליון בארה"ב פוסק נגד גוף תקינת הקרינה הפדרלי FCC על אי עדכון תקנים והתעלמות ממחקרים ומעדויות שמצטברים עשרות שנים לגבי נזקים לבריאות מחשיפה לקרינה בלתי מייננת
(בארכיון FCC יש מידע, מחקרים ועדויות גם על רגישות לקרינה וזה כולל דרישת מומחים ורופאות להכרה בתסמונת כהפרעה נוירולוגית חדשה שאובחנה בבדיקות אוביקטיביות)
באוגוסט 2021 – שלחנו פנייה מנומקת בשיתוף מדענים וחוקרות מובילים לשרי הממשלה בנושא התקנים וההכרח להכיר בנפגעות ונפגעי הקרינה – מעולם לא קבלנו תגובה !
בדיון ב- 2021 נשאלתי (וכתבתי) שוב מה הסיפור שלי – לגור מול אנטנה
ב- 2022
מעבר לבית חדש, שמאז רכישתו ועד קבלתו, הקרינה הסביבתית הפורצת אליו עלתה מאד ועימו התסמינים וקשיי התפקוד. האכזבה והקושי הרבה בבית שאמור היה להיות נמוך קרינה וזיהום והתגלה כבעייתי .. הביאה לניסוח פוסט על מוגבלות תפקודית סביבתית
ב- 2022
הוקם גוף חדש בצרפת לחקר רגישות לקרינה ולכימיקלים
.
ב- יולי 2022
במסגרת שרשור תכתובות רב משתתפים, ארוך ואגרסיבי, סביב נושאי תקנים ואנטנות, קרינה גוברת ורגישות לקרינה .. עניתי גם אני לפרופ' סטיליאן גלברג, מנהל האגף למניעת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה. תגובתי לגבי רגישות לקרינה זכתה לאהדה ממשתתפים רבים בתכתובת, אולם כל תגובה לא הגיעה מפרופ' גלברג, אך תגובתי זו סיימה את התכתובת, בה השתלח בנו סטיליאן, שלל קיום הוכחות לרגישות לקרינה (לאחר שהכיר בה בעבר). בתגובותיו ציטט מחקרים שגויים, שכבר שנים מאז הוכחה שהם תרמית. קישורים למחקרים בתגובה שלי
.
הדרך להכרה ברגישות לקרינה מאד ארוכה, במדינת ישראל המפגרת והנחשלת (פרופ' אולה יוהנסון נדהם שאין בישראל הכרה וסיוע לרגישי הקרינה – בשבדיה יש מ- 2006),
(התעשייה, כמובן, מתנגדת ובכסף גדול מנווטת את דעת הקהל ומקבלי ההחלטות – בקרוב פוסטים על שיטות הפעולה של תעשיות חזקות מול נפגעים חלשים).
אנחנו מעטים ופגועים. מגבלותנו התפקודית גובה מחיר יקר והפעילות להעלאת מודעות מתמעטת. הנפגעים נרמסים תחת המציאות הדוהרת לעוד ועוד טכנולוגיה, ללא הקפדה על בדיקת בטיחות ועל עיקרון הזהירות המונעת.
רבים נפגעים ובהעדר מידע ומודעות במערכות רפואה, טיפול, סיעוד, חינוך ורווחה .. אין לרובם סיכוי להבין מה הבעיה, כאשר העולם עתיר קרינה. בהעדר מצבים ללא קרינה, שיכולים לאפשר הבחנה אם יש הקלה/ הבדל בתסמינים – הקושי לאבחן אדיר. כך, רק בחופשה במקום נידח מגלים שיש הפחתה בתסמינים ואז מייחסים זאת ל"לחץ" או ל"נפש", אך חלק מצליחים במצב זה לזהות שהסלולר מכאב. הבעיה היא שרבים חושבים ש"סלולר תמיד מכאיב" ("מה זה לא ככה אצל כולם?" שואלים אותנו) – זו החוויה של רבים מדי, גם אני חשבתי כך משך שנים, לא הבנתי מה משמעות הכאב – הגוף מאותת סימני אזהרה, זו שפתו.
.
ילדים הגיבו בהרצאה על קרינה והתנהלות בטוחה עם הסלולר "לכל הילדים יש מיגרנות, אז למה אתם אומרים שזה מהסלולרי?" ..
מה אומר?
כשהייתי צעירה, לילדים לא היו כאבי ראש ולא מחלות שאינן מחלות ילדות (ויראליות). רבים מהם דיווחו על דימומים מהאף (כאבי ראש ודימום מהאף – שילוב תסמינים הדורש בירור). .. בצעירותי, מחלות "של זקנים" לא הופיעו לפני גילאי 60-70. והיום הן מופיעות בגילאי 20-30 – קוצבי לב, סרטן מסוגים שונים (כולל "נדירים"), דמנציה מוקדמת ואלצהיימר, פרקינסון וטרשת נפוצה, אוטיזם, מחלות אוטואימוניות ו"סתם" הפרעות קשב וריכוז ובעיות זיכרון לחלקים נרחבים באוכלוסייה. והיה עלינו להיזהר לא להיכנס להריון – מרפאות פוריות לא היו אז כי בעיות פריון היו נדירות .. שכיחות המחלות גוברת וגילאי התחלואה יורדים. בעשורים אלה לא הגנטיקה השתנתה – זו הסביבה, טמבלים (אמירתו של דר' ברוס ליפטון).
בהעדר מודעות ציבורית (וגרוע מזה, רפואית וממסדית) – אין מי שיציעו "דיאטת קרינה" לפני בדיקות מורכבות ויקרות, שחלקן עלולות לפגוע בבריאות, ולפני נטילת משככי כאבים ותרופות פסיכיאטריות (שלא יועילו לאורך זמן אם הבעיה היא רגישות לקרינה).
בהעדר מידע רלבנטי והנחיות לבדיקה אם תסמינים ותחלואה מופיעים בגלל מפגעי סביבה בכלל וקרינה בפרט, מוצאים הסובלים הסברים אלטרנטיביים ברשת. כך מתרבים נפגעי סביבה, שסובלים מתסמינים קשים ומזהים קשר (כאב) למכשירים הניידים ולאנטנות, אך לומדים (ממקורות שגויים) וסבורים כי נפגעו מניסויים בבני אדם ומהקרנה זדונית מכוונת. לצערנו, רגישים לקרינה שנשאבים לכיוון זה טועים לחשוב שמקור הקרינה חיצוני ומפתחים מחשבות רדיפה, שאינן בהכרח עקב פסיכוטיות, אלא כהסבר תרבותי בקבוצה אליה הם מתחברים, קבוצה שהולכת וגדלה בקצב מהיר בכל העולם.
לצערנו, רגישים לקרינה אלה טועים לייחס את סבלם למקור קרינה חיצוני בלבד (יש קרינה סביבתית) ולא מבינים את הנזק משימוש אישי בסלולר ובוויפיי (עיקר החשיפה של רוב הציבור הינה מהציוד האישי והביתי). הם משקיעים בציוד מיגון, שלא מועיל ולעתים אף מזיק להם, כיון שממשיך שימוש בציוד אישי פולט קרינה. פעמים רבות הם מתויגים כחולי נפש ולעתים אף מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים, ולא לצורך כי הבעיה אינה פסיכוזה, להערכתי ומהיכרותי עם חלקם, אלא למידה שגויה ואימוץ הסבר ממקור מידע מוטעה. (בקרוב פוסט על "ממוקדים", והנה עמיר בורנשטין כתב על נשק מיקרוגל ועל ממוקדים).
זה מאד מצער. הם סובלים מאד וסביר להניח כי רבים מהם, אם לא רובם, יכלו להקל על מצבם, לו הבינו את המקור האמיתי של הבעיה וויתרו על שימוש אישי בציוד פולט קרינה.
דר' יעל שטיין, מהדסה עין-כרם, מספרת על תסמונת הרגישות לקרינה (מחלת מיקרוגל), שידועה מתחילת המאה הקודמת וכי מחקרים (Zory) קיימים כבר משנות ה- 70
הארכיונים של דר' זורי גלזר מ- 1971 – נחשף השקר הגדול ביותר של תקופתנו (נזקי הקרינה)
כמה רגישים לקרינה יש .. הציגה דר' יעל שטיין, מבית החולים האוניברסיטאי "הדסה עין כרם".
שקף מתוך הרצאתה בפורום המומחים בנושא קרינה בלתי מייננת באוניברסיטת תל אביב, פברואר 2020
מדבריה..
- קרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת היא המזהם הסביבתי הגדל בקצב הגבוה ביותר.
- בשבדיה יש הכרה ברגישות לקרינה בלתי מייננת כנכות תפקודית. הסיבה לחלוציות של שבדיה היא שמפעלי הסלולר הגדולים הראשונים היו בה (אריקסון, נוקיה וכו') והעובדים נפגעו ראשונים, פיתחו תסמיני רגישות לקרינה ועוד מחלות.
- שיעור ההיארעות (שכיחות) של רגישות לקרינה EHS, כפי שנמצא בסקרים בעולם בשנת 2006 נע בין 3% ל- 11%. שיעור זה הולך ועולה ככל שהחשיפה לקרינה גוברת (בעולם רמת הקרינה וכמות התדרים בעלייה מתמדת וזה עוד לפני פרישת דור 5 בסלולר).
- בישראל לא מאמינים לנפגעי הקרינה ולרגישי הקרינה, דוחים את תלונותיהם ואת חוויתם הקשה, בטענות שזה "פסיכולוגי", "פסיכיאטרי" או "נוסבו".
אני מוסיפה..
שבדיה ומדינות נאורות אחרות מסייעות לנפגעי קרינה ולרגישי קרינה, מבטיחות תנאי קיום וזכויות אדם כמו לכל אדם, בהתאם לאמנת זכויות האדם עם מוגבלויות של האו"ם מ- 2007.
פרופ' אולה יוהנסון, ממכון קרולינסקה בשטוקהולם, נדהם כששמע שביטלו את הכנס "קרינה בלתי מייננת – השפעות בריאותיות ורגישות לקרינה" באוניברסיטת תל אביב ושלא מכירים בארץ ברגישות לקרינה כנכות תפקודית.
פרופ' יוהנסון כתב לי שבטייואן מצאו אפילו 13.5% רגישי קרינה בסקר באוכלוסייה הכללית. כלומר, הטווח שנמצא ברחבי העולם הוא 3- 13.5%. זה הרבה מאד נפגעים.
לפי החישובים של פרופ' יוהנסון בערך 350 מיליון ברחבי העולם רגישים לקרינה – חישוב צנוע יחסית לפי השיעור שנמצא בשבדיה (3% ב- 2006).
מדבריו עולה דרך לטשטש את הנתונים בעזרת קטלוג כ"נכות תפקודית" (עם עוד נכויות תפקודיות) ולא כ"רגישות לקרינה" – מה שמוריד את השכיחות באופן מלאכותי בנתונים היבשים.
לצד זה, בכל העולם רגישי קרינה מתייאשים מהמאבק להכרה ומוכנים "להתאים" תלונות כדי לקבל עזרה כלשהי תחת כל תיוג מקובל (במקומות בהם אין הכרה ברגישות לקרינה). כך הם מאובחנים תחת "שחיקה" (burn-ou), "כאב כרוני", "מיגרנה", "פיברומיאלגיה" או "פוסט-טראומה" ואפילו "דיכאון" (שאף אחד מהם לא ניתן "להוכיח" – כל אלה מתבססים על דיווח עצמי ללא אבחנה אוביקטיבית, שעדיין נדרשת רק מרגישות לקרינה המותקפת כל כך).
ואל תתבלבלו – כל אלו "תסמונות" ולא "מחלות", כלומר, שמות אלה הם בעצם פח אשפה אבחנתי שאומר "אין לנו מושג".
אבל..
זה גורם לירידה מלאכותית בנתוני "רגישות לקרינה" ועלייה באבחונים אחרים, כך "מועלמת" הבעיה.. כאילו הטכנולוגיה בטוחה.
רשימת מקורות לסקרים והתיחסויות ששלח פרופסור אולה יוהנסון
סיכום הרצאתה של ד' יעל שטיין – עמיר בורנשטין
בצילום תקציר דבריו של פרופ' אולה יוהנסון בכנס בפריז על רגישות לקרינה ורגישות לכימיקלים, בשנת 2015
תקצירי ההרצאות בכנס על רגישות לקרינה ולכימיקלים – EHS , MCS – בכנס בפריז
תרגום סקירת מנגנוני רגישות לקרינה שפורסמה ביולי 2020 – דר' יעל שטיין ודר' איריס יודסין
ישראל היא מדינת עולם שלישי מפגרת ורעה לרבים מתושביה הסובלים, ובמיוחד לרגישי הקרינה המתרבים מדי יום וסובלים מאד בעולם של היום. עולם בו הקרינה פולשת לכל מרחב ציבורי ופרטי – ללא הסכמה.
רגישות לקרינה אינה מחלה, הסביבה היא שחולה.
(ובמילותיו של ילד בן 9 מקהילת נפגעי הקרינה "אני לא חולה – האנטנה חולה, האנטנה רעה ומכאיבה לי").
אנחנו בריאים לגמרי כאשר אין קרינה מסביב. אנחנו נכים ומוגבלים כאשר חושפים אותנו לקרינה – סלולר, אלחוטי, וויפיי.
(כאשר ביקשה רופאת המשפחה מילד, שהתלונן על כאבים ותחושות צריבה, לצייר היכן כואב לו, הוא שרטט מפה של בית הספר ושל בית מגוריו. אז סימן את החדרים והאיזורים בהם הכאב מופיע או מתגבר. היא נדהמה כי מעולם לא שמעה על תופעה כזו. גם הוריו לא. באותם חדרים היה ציוד אלחוטי, ראוטרים ומכשירים אלקטרוניים וחשמליים רבים מבוססי וויפיי.
ילד זה נולד לעולם בו קיים שימוש נרחב במכשירים ניידים ובציוד אלחוטי. הוא מעולם לא שמע על קרינה או על נזקיה. גם הוריו לא. הם לא האמינו לו בהתחלה, אמרו "תשומי" ו"דימיונות". גם רופאיו לא האמינו לו. לקחו אותו לפסיכיאטרית. הוא קיבל תרופות פסיכיאטריות בגלל "הזיות". תרופות שלא הועילו. גם משככי הכאבים לא עזרו. כאביו הלכו והתגברו עד שנעל עצמו בממ"ד, לאחר שהשליך ממנו כל ציוד חשמלי ואלחוטי וסירב לצאת עד שיכבו את כל הציוד הסלולרי והאלחוטי האישי והביתי. רק אז ערכו הוריו חיפוש ברשת וגילו כי יש תופעה כזו – רגישות לקרינה.
מאז צמצמו את החשיפה לקרינה בלתי מייננת מצבו של הילד השתפר).
זיהום אלקטרומגנטי ורגישות לקרינה – דר' מגדה חבס
לשאר ההרצאות בפורומים המומחים באוניברסיטת תל אביב, פברואר 2020