.
אַנְתְרוֹפּוֹקֶן
מושג שהוצע לתיאור תקופה גאולוגית חדשה בסוף הרביעון –
תקופה המתאפיינת בהשפעה חסרת התקדים של האדם על כדור הארץ
את המונח טבע הכימאי פול קרוצן, חתן פרס נובל לכימיה, בשנת 2000, בהתייחס להשפעת האדם על כדור הארץ מהמהפכה התעשייתית, שהיא רבה כל כך עד כי ניתן להגדירה כתקופה גאולוגית חדשה.
(מקור המושג ביוונית: "אנתרופוס" – אדם, "קן" – חדש)
המושג מתיחס גם לעובדה שההתנהלות האנושית עלולה להוביל בקרוב לקריסה אקולוגית.
קיימת מחלוקת לגבי מושג זה, אך גאולוגים רבים תומכים בו ומאמרים מדעיים רבים התייחסו לתקופה זו ולתקופה שקדמה לה (פליאו-אנתרופוקן, כלומר, פעילות האדם מהתקופה הפלאוליתית ועד למהפכה התעשייתית).
עם זאת,
אין עדיין הגדרה רשמית לתחילת האנתרופוקן.
ב- 2016 פורסם בכתב העת Science מאמר, הרואה את תחילת האנתרופוקן באמצע המאה ה-20, לאחר גילוי האנרגיה הגרעינית, וקיום היסוד המלאכותי פלוטוניום בשכבות הקרקע והאטמוספירה.
ב- 2016 החליט הגוף הבינלאומי המוסמך להגדרת תקופות גאולוגיות – הוועדה הבינלאומית לסטרטיגרפיה – להקים קבוצת עבודה שתקבע אם מבחינה מדעית נכון להוסיף לתור הרביעון את תקופת האנתרופוקן ומהי נקודת התחלתה.
הגדרה זו תזהה תכונות פיזיקליות ספציפיות בשכבות משקעים, או בשכבות הלוכדות את ההשפעות של הגידול האחרון באוכלוסיית האדם, תיעוש וגלובליזציה ושינויים שנכפו על הנוף, האקלים והביוספרה.
לאחר 7 שנות עבודה התפרסם כתב העת Science סיכום של העבודה שבוצעה עד סוף 2022, ואת המשך התהליך.
מספר הצעות לקביעת תחילת תקופה זו כללו: המהפכה החקלאית, המהפכה התעשייתית או הכניסה לעידן הגרעיני.
קבוצת העבודה בחנה 12 אתרים ברחבי העולם, שהוצעו כמייצגי נקודת ייחוס לתחילת האנתרופוקן מבחינה גאולוגית, בכוונה לזהות ולתאם את בסיס השכבות המסמנות את תחילת האנתרופוקן בין כל האתרים – ביבשה, בקרחונים או מתחת לקרקעית הים.
(לדוגמא, סמן אחד הוא זרימת איזוטופים של פלוטוניום, שנוצרו בניסויים בפצצות מימן שהחלו ב- 1952. פלוטוניום נותן סמן חד ביחס לסמנים אחרים שהוצעו).
(צילום מסך – כתבה בהארץ)
בעקבות המאמר המסכם, יפורסמו 12 מאמרים שיפרטו ממצאים בכל אחד מהאתרים. אז יתכנסו הוועדה הבינלאומית לסטרטיגרפיה והאיגוד הבינלאומי למדעי הגאולוגיה לסדרת הצבעות, בה תתקבל החלטה אם לאמץ את האנתרופוקן כתקופה גאולוגית חדשה (ומה מועד התחלתה).
האנתרופקן מאופיין בהשפעות שונות על כדור הארץ, האדם, החי והצומח:
- הכחדה המונית של בעלי חיים (וצמחים) ממחלקות שונות, שלעיתים מתוארת כהכחדה השישית. בפרט הכחדה המונית של חרקים..
- הכחדת האדם הניאנדרטלי.
- משבר האקלים/ התחממות גלובלית – עליית הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עקב פליטת גזי חממה.
- חימצון מי האוקיינוסים עקב ספיגת פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה.
- התחממות מי האוקיינוסים עקב עליית הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ.
- המסת קרחונים בקטבים וצמצום שלג עד בפסגות.
- תכיפות גבוהה יותר של אירועי אקלים קיצוניים, כגון: גלי חום, בצורות ושריפות.
- תכיפות הוריקנים, סופות טרופיות, שטפונות והצפות גבוהה יותר.
- מידבור אזורים עקב בירוא יערות וחקלאות, וכן בגלל התחממות האטמוספירה.
- עליית גובה פני הים עקב עליית נפח המים מהתחממות. תופעה הגורמת לאיבוד שטחי מגורים במדינות איים וברצועות חוף במדינות שונות.
למעשה,
אנתרופוקן הוא 'עידן ההרס האנושי'
יישום טכנולוגיות באופן פרוע וללא בדיקה זהירה מסכן את עתיד האנושות וכדור הארץ – מדאיג, ואנחנו בתוך זה, קרובים לנקודת האל-חזור
.
לעידנים שונים יש "טביעות" ייחודיות בשכבות בקרקע.
לכן, יש לקשור שכבות ייחודיות של האדם על הקרקע כדי לאושש קיום של עידן האַנְתְרוֹפּוֹקֶן.
להגדרת עידן מובהק, יש למצוא סמנים בכל כדור הארץ:
- טריניטיט – חומר שנוצר ונמצא רק באתר הניסוי טריניטי, אבל מעיד על טכנולוגיה שרק האדם יכול לייצר.
- תקופת הניסויים הרדיואקטיביים הטביעו רישומם בטבעות עצים.
- פלסטיגלומרט – תלכיד פלסטיק הוא ממצא אנתרופוקוני מובהק. פלסטיק נמצא כמעט בכל נקודה על כדור הארץ וכיוון שקצב הפירוק/ בלייה של פלסטיק איטי מאד, ברור כי שכבות פלסטיק יהיו מובהקות לעידן זה. כיום כבר ניתן למצוא באזורי חוף אבני תלכיד המכילות בתוכן שאריות פלסטיק.
צילום מסך – אתר "אלכסון" בכתבה על הצלם היווני ג׳ורג׳ מרזאקיס (George Marazakis), שמצלם את האנתרופוקן ומגדיר אותו כתקופה שהיא תוצר תאוות הבצע של האדם. בצילומיו עדויות ונופים בעקבות זיהום רדיואקטיבי, פלסטיק, הרעלת מי תהום, זיהום אוויר, פליטת גזי חממה, כריית מחצבים המביאה להרס נופים ובתי גידול. אך סביב השפעות ומראות אלה קיימת פסטורליה מפתה. סדרת הצילומים שלו קרויה a cure for anthropocene (״תרופה לאנתרופוקן״). צילומיו מופיעים בקישור זה
.
התבוננתי בצילומי השריפה בפארק אירופה בגרמניה, נורא. שריפות בכל מקום .. וגם אני פליטת שריפה. ב- 2016 ברחתי יחפה מהלהבות שחיסלו את החורש הטבעי ואת הבית, בו מצאתי מסתור מהקרינה הסביבתית הגוברת שהביאה את גופי לקריסה. המקום המבורך בו התחלתי לשקם את גופי. מובלעת נמוכת קרינה, שלקח לי זמן ממושך לאתר, אחרי שהפכתי פליטת קרינה.
ולא רק שריפות רעות יש, המחריבות שטחי טבע ומתפשטות לערים. חמורה לא פחות היא היעלמות השריפות הטובות, הנדרשות להתחדשות יערות – דוכאו או שכבר אינן ניצתות.
התחממות כדור הארץ, כתוצאה משריפת דלקי מאובנים, מאיצה היבטי אש על פני האדמה. מומחים טוענים כי אנו מתקדמים במסלול לעבר עתיד שאין לו מקבילה בעבר המוכר לנו. האסונות הצפויים אדירים והידע שלנו לא רלבנטי – אין תקדים למה שנחווה. אין יכולת לתחזיות. כי .. במקום בו הייתה אש אחת על פני כדור הארץ, ואחריה שתיים, ניצתות כעת כמה במקביל ובוערות שבועות רבים. זהו נרטיב חדש – עידן אש, השווה בעוצמתו לעידן הקרח של הפליסטוקן, באוקטובר 2020 סטיבן ג'יי פיין, הציע ב- AEON לקרוא לו הפירוקן (Pyrocene), עידן האש.
שינויי האקלים והאסונות הסביבתיים הם משברים קיומיים, כמו גם מוסריים.
בישיבה באיחוד האירופי, כמו גם מומחים וחוקרות רבים, מדגישים כי ..
קרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת היא כיום המזהם הסביבתי הגדול ביותר, שגדל בקצב גבוה ביותר בכל העולם
(לעומת שאר המזהמים שנשעים מאמצים לצמצם פליטותיהם).
לקרינה הבלתי מייננת השפעה שלילית קשה (ומוכחת) על החי והצומח, כמו גם על בריאות הציבור.
טקסטים רבים מתמקדים ביחס האדם לטבע, לאקולוגיה ולאתיקה סביבתית.
האיסור המקראי 'בל תשחית' (דברים, כ', י"ט) מתיחס לכריתת עצים, אך חז"ל פירשו שמדובר בהשחתת כל דבר שיש בו תועלת.
למעשה,
'בל תשחית' הוא ציווי של קיימות.
פרופ' אריאל אבן מעשה מציין כי חוזרים לאיסור זה גם בשאלות אם להתיר השקעה בקרנות נאמנות המשקיעות בתעשיות הרסניות או לא-מוסריות לפי ההלכה היהודית.
פרופ' אבן מעשה מבקש לבחון שפה אתית ומושגים במחשבה הרבנית ובהלכה היהודית, כתשובה לכלכלת הפחמן הקפיטליסטית ולשימוש האינסטרומנטלי בתבונה האנושית לניצול מקסימלי של הטבע.
המחקר המדעי קובע כי זיהום וצריכת יתר של משאבים פוגעים בעולם ובכלל תושביו, כל החי והצומח, ומשנים את המערכת האקולוגית השברירית.
התנהלות האדם פוגעת בכל צורות החיים הקיימות בכדור זה.
הוגים דתיים החלו לבחון מחדש מקורות, כדי למצוא הצעות מעשיות וגופי ידע המערערים על הנחות יסוד של עולם הטכנולוגיה, המוצג כ"קידמה" לטובת האדם.
לדוגמא, אנה גייד ביקרה חוקרי סביבה מוסלמים ש'מסתכלים על המסורת המוסלמית במבט חיצוני, מתוך מונחים אקולוגיים עכשוויים. בספרה "סביבתנים מוסלמים" התיחסה למחקר איסלמי, שמטרתו לאשרר מחדש נורמות חילוניות, כלקוי וכמצמצם מסורות איסלאמיות למושגים קיימים. היא מציעה להתבונן במסורת המוסלמית כמקור ידע עצמאי, שמבקר מושגי יסוד בשיח האתי המערבי ולהציע חלופה.
דיון מוסרי יהודי באתיקה סביבתית דורש בחינת מקרים ודוגמאות תלמודיים לגבי נזק שגורם אדם לחברו או לחפציו.
מתוכם עולה שפה לחשיבה על היזק ואחריות, בנוגע לנזקים הכבדים שנגרמים לבנות ובני אדם ולאנושות ככלל, כתוצאה מזיהומים סביבתיים ומתוצאות משבר האקלים.
הפרק השני של מסכת בבא בתרא כולל דיון בקרבה המותרת בין תושבי עיר לעסקים ובאחריות במקרי נזק שנגרם על ידי עסקים לאדם – נושאים רחבים המשפיעים על האדם, כמו גם על החי והצומח. מקרים כאלה רלבנטיים לדיונים עכשוויים על אתיקה סביבתית, השלכות משפטיות ומוסריות במערכת הכלכלית המתועשת הגלובלית.
דיני נזיקין עוסקים בנזקים ובאחריות כלפי בעלים אחרים, בין אדם לחברו או בין אדם לחברה. לא בין אדם לבין העולם (והבריאה) כולו. קשה לפתח מתוכם שפה הלכתית ואתית בנוגע לנזק כלפי הקרקע או הסביבה. דיני נזיקין מוגבלים גם עקב תלות בראיות ובסיבתיות.
פרופ' אבן מעשה מתבונן בפרטי ההלכה ובמבניה הרעיוניים, במטרה לנסח אתיקה עכשווית בנושאי פגיעה סביבתית.
הוא שואל אילו תובנות מוסריות כוללות נובעות מקריאה במקורות, באופן תיאורי וקונסטרוקטיבי, ומביע דאגה בגלל קוצר הרואי והעדר קול יהודי בין הקולות הדתיים, שמתבטאים נגד שינויי אקלים וההרס הסביבתי – הרס הבריאה.
בעידן בו האדם מעצב את גורל החיים בעולם, הכרחי לשקול מחדש את מערכת המשפט כולה. זה כולל מסורות משפט עברי והלכה, תוך הרחבה אמיצה כדי להתמודד עם הנסיבות החדשות.
אבן מעשה מציע לימוד תלמוד כמורה דרך מוסרי ורוחני בסוגיות של אתיקה סביבתית, כשער למי שהעניינים הסביבתיים מטרידים אותם, ללא היכרות עם ההלכה. המשפט העברי הוא דיאלוג משפטי בין-דורי, המתקיים בו זמנית בתקופות ואזורים שונים.
מתחילת שנות ה- 70, מדינות רבות קידמו חוקים להגנה על הסביבה. אך העשור האחרון הראה כי חוקי הקיימות עצמם לא בני־קיימא, ומשתנים בהתאם לשינויים בשלטון, לאינטרסים כלכליים ולשתדלנות של תאגידים ותעשיות ענק. הרגולציה חלקית, ומיושמת, לרוב, כמראית עין לטובת אינטרסים שעיצבו את החוקים הלא יעילים ביסודה. כך כותב אבן מעשה.
האופי הקהילתי של המשפט העברי מדגיש חובות ולא זכויות וזה עדיף על חיפוש המוסר הסביבתי המערבי החדש.
השיח המשפטי הדמוקרטי בשאלת איכות הסביבה נעדר עושר פנומנולוגי ומוטיבציוני ומתקשה להציג יותר מאשר אכיפה או חובה מוסרית פרטנית. בשונה מההלכה היהודית שמציגה אפשרות של חוק רווי מוטיבציות, המחזקות את המחויבויות לקיומו תוך העמקת החוויה האתית והדתית של מקיים המצווה.
אבן מעשה מבקש להיעזר במכלול השיח המשפטי ההלכתי, ולקרוא דיונים הלכתיים בהקשר נרטיבי ואתי רחב ולפתח מסגרת רעיונית לאתיקה סביבתית.
מטרתו לתרום לשיח רחב יותר בנושא זכויות הפרט, לנוכח הטכנולוגיות המאפשרות מעקב חסר תקדים אחרי הפרט (ומשתמשות בקרינה פולשנית הפוגעת בבריאות ובתפקוד).
מטרתו 'לחשוב עם' מקורות המשפט העברי ולאפשר למסורת להעשיר ולאתגר הלך רוח ליברלי, שלעתים נעדר מסגרת ערכית ואוצר מילים רחב מספיק כדי להתמודד עם בעיות חדשות. כוונתו הפקת לקחים הלכתיים מהמשפט העברי ולא ניסיונות פשטניים למצוא מקורות יהודיים לדוקטרינות מהותיות למשפט המערבי. זו אמורה להיות תרמה לעיצוב החוק והאתיקה הסביבתיים העכשוויים, כמו גם לשיח פנימי מתמשך של ההלכה.
ברוב המוסדות נלמדות מסכתות אלו בניתוח רעיוני פורמליסטי , 'לומדעס' או למדנות בסגנון ישיבות ליטאיות. אולם, סוגיות העוסקות בשוורים משתוללים, בשריפות בערימות שחת ובבורות קטלניים זר למציאות ימינו ונדרש מאמץ ליצירת היגיון מוסרי מתוחכם וחשיבה אתית רלוונטית.
בעקבות הוגים כמו דוד הרטמן, אליעזר ברקוביץ ועמנואל לוינס, טוען אבן מעשה כי לתלמוד ולספרות ההלכה יש לגשת כאל הזדמנות לעיון מוסרי ולהתפתחות רוחנית. פרספקטיבה המאפשרת להתעמת עם שאלות עמוקות של משמעות קיומית ומוסרית. במקום פלפול מופשט – מסע דתי ואישי של יצירה עצמית ועיסוק בשאלות מוסריות, פילוסופיות וביקורתיות עכשוויות.
במקום לראות בהלכה ובאגדה תחומים נפרדים, יש להתייחס לחוק ולתאולוגיה כאל שני ממדים שזורים. הבנת דיני נזיקין התלמודיים בהקשר המשבר הסביבתי, דורשת למזוג לקריאה המשפטית ההלכתית את האגדה, את מאגר הנרטיבים המקודשים של המסורת היהודית. כריכת ההלכה והאגדה יחד מחייבת בחינה מדוקדקת של החומר הלא הלכתי ביחידה תלמודית – דיון בפסק דין רבני, תוך מודעות להקשר האגדתי הרחב בספרות הרבנית הקלאסית, כדי להשלים אותו. דיון בדיני נזיקין במסגרת גיבוש אתיקה סביבתית, מחייב לקרוא מקורות הלכתיים לאור מובאות המבטאות את ערך הקשר בין האדם והסביבה הטבעית (כמו המדרש בקהלת רבה, פרשה ז). יש להביא את רוח המקורות והמצפן המוסרי בהם, תוך פירוש מחדש של דיני נזיקין.
אגדה, המכירה בכוחות הטמונים בבריאה, יכולה לסייע ביישום ההלכה, בהפנייתה למדרגה מוסרית גבוהה ותזכורת לציווי האלוהי לא להחריב ולקלקל את העולם.
הכלל שהבורא ברא הכל והוא הכל, והשפעתו לא נפסקת ובכל רגע על כל ברואיו ולכל העולמות – 'יוצר אור ובורא חושך' (ישעיה מה, ז) בלשון הווה מתמשך, כי בכל רגע ישפיע חיות לכל חי וצצומח וכל הבריאה.
כוח חיים אלוהי־יצירתי מתבטא ביופי של כל פרח, ציפור ומפל. עולם זה "נברא" לא כדי שהאדם יהרסו בכריית משאבים בלתי נלאית וקרינה שהורגת את ברואיו.
הרעיון המיסטי של נוכחות אלוהים בעולם הגשמי מאפשר לחפש בספרות הרבנית ההלכתית תשובות רלוונטיות למציאות עכשווית.
הנס יונס טען כי לא ניתן ליישם פרדיגמות אתיות מימי הביניים והתקופה המודרנית על עולם גלובלי, פוסט תעשייתי ורווי טכנולוגיה. הפרדיגמה חייבת להשתנות, כיוון ש'סוג של אחריות מטאפיזית מעבר לאינטרס עצמי ניתנה לנו יחד עם עוצמת כוחותינו ביחס למעגל החיים הרגיש, כלומר, מכיוון שהאדם הפך מסוכן לא רק לעצמו אלא גם לכל הביוספרה כולה'. מצטט אותו אבן מעשה.
מודלים עתיקים לא מצליחים להתמודד עם המציאות החדשה, בה האדם רכש לעצמו יכולת להרוס את החיים בכוכב זה. התעלמות ממציאות זו, בגלל צניעות כוזבת או הכחשה מגונה, תוביל לתוצאות איומות.
ליסה סידריס טוענת כי גישות אתיקה סביבתית דתית הן אקוצנטריות (ממוקדות סביבה) ולא אנתרופוצנטריות. הוגים דתיים מודרניים רבים נתנו 'יותר מדי מקום וסמכות למדע ולפוטנציאל המיתי לכאורה שלו'. אימוץ החזון האידיאליסטי של המדע ללא ביקורת, יצר מיתוס אנתרופוצנטרי חדש. המדע הוא סיפור המחליף פרדיגמות דתיות קדומות, אך מטפח יהירות ומפוגג דאגה ואחריות לסביבה הטבעית, בדיוק כמו היבריס במסורות דתיות לא מעטות.
אתיקה חדשה זו ממקמת את האדם במרכז, לטענת סידריס, 'תפיסה שאינה מעידה על הערכה אמיתית, פליאה ודאגה לעולם הטבע – לבריאה'. היא מבקשת לנסח פילוסופיה מוסרית סביבתית, המושרשת בשיח הדתי המקבל את ממצאי המדע המודרני, בלי להיכנע לטיעוניו העוקרים את שאר אופני הידע האנושי.
מבט מעבר לתפיסה מסורתית אנתרופוצנטרית, פירושו עיצוב מחודש של קריאה בטקסטים ושינוי פרדיגמה במסורת היהודית. יש הוגים יהודים שאימצו רעיון זה וטענו כי על ההלכה להתפתח לאור החשש ה'מודרני' ממשברים אקולוגיים.
'הייתי מרחיב את המושג עבודה זרה', טען הרב זלמן שחטר־שלומי, 'כדי לכלול את נושא הרעלים והזיהום'. שחטר־שלומי הציע לשנות את חוקי הכשרות כדי להדגיש ערך של קיימות ואחריות סביבתית.
לדבריו, אקו־כשרות היא דרך לחשוב על שטחים שפעולותינו בהם מעלות את ההרס שאנו גורמים לסביבתנו. טיפול במדשאות, שימוש במים, חומרי הדברה, טיסה, נהיגה וקניות מעלים שאלות על תרומתנו האישית לחורבן מערכות אקולוגיות שניתן לבחון באמצעות העדשה של כשרות אקולוגית.
פיקוח על הכשרות צריך להיעשות מתוך תודעה פלנטרית והבנה של דרכי ריפוי ופתרונות חלופיים. גם סוגיות חברתיות כמו כדאיות מלחמה כדרך פעולה ביחסים בינלאומיים ירוויחו מ"כשרות אקולוגית" שלהן, לטובת כל הברואים.
שחטר־שלומי מבקש להצמיח קהילות המבוססות על עקרונות אקולוגיים וסביבתיים כנורמות דתיות ואתיות מחייבות. ההלכה היהודית עבורו היא מערכת נורמות המטפחות באדם ערכי חמלה והדדיות.
אלן מיטלמן הציע כי 'תיאור האדם כנברא ב’צלם אלוהים’ משמעו דמיון המבוסס על פעולה חופשית ויצירתית. כבודנו נמצא ביכולת לפעול וליצור. ולפני שאנו מסוגלים לפעול, בפוטנציאל, לאישיות יוצרת מלאה'.
הרב יובל שרלו טוען כי האמונה בכך שבני אדם נבראו בצלם אלוהים תובעת מאיתנו סטנדרטים אתיים גבוהים ביותר ומחייבת לכוון את ההלכה לשמירה על הבריאה המופלאה שהופקדה בידינו.
המציאות דורשת התמודדות עם משבר אקולוגי, הנובע ממאות שנים של התנהגויות חסרות אחריות וקוצר רואי.
הכרחי לקרוא מקורות הלכתיים כך שיהדהדו עקרונות אגדתיים רחבים של אחריות סביבתית, ראייה הוליסטית ודאגה לבריאה. כך מדגיש פרופ' אבן מעשה.
הניסיון לפתח הלכה סביבתית יהודית מחייב לקרוא מקורות משפטיים לעומק, אך לשים לב לרוח האגדה הדוחף לראייה כולית, בניגוד לראיית ההלכה היהודית כמערכת מבודדת, פורמלית, המבטאת שקלא וטריא של עקרונות פנימיים הפועלים ללא תלות בערכים אחרים.
האנתרופוקן – העידן בו טביעת האצבע של האדם מעצבת מחדש את העולם – מאירה מסורות הלכתיות ביחס לברואים לא־אנושיים, הרווחים במסורות הרבניות האגדיות.
האנתרופוקן דורש הכרה שבכוח האדם להשפיע, לעצב מחדש את העולם ולשנותו. שיח משפטי הלכתי נועד להתמודד עם שאלות יסוד של אחריות המגדירות את האנתרופוקן כי הוא נעוץ במסורת הדתית האנתרופוצנטרית ביותר.
לשאר הברואים אין בחירה ואין יכולת לקלקל ולהפסיד, אבל לאדם יש בחירה ועלןל לקלקל גם לשאר הברואים, שבאגדה הסכימו לבריאת האדם ונתנו מכחם להצורת אדם. הרב ליינר טען כי אין להבין את מתנת הווייתנו בעולם זה כזכות. הקיום שלנו הוא עדות לחובתנו כלפי כל צורות החיים האחרות. זו משמעות היותנו "שיא הבריאה" – מחויבות לכל נפש חיה ולכל צמח.
החוק התלמודי ומסורת ההלכה לא יכולים לשתוק לנוכח הקטסטרופה האקולוגית שנגרמת על ידי פעולות אנושיות, קורא אבן מעשה. ואני מצטרפת – אני שכבר נפגעתי ומאז מרכזת תכני ריפוי ומודעות לסביבה באתר זה ובעוד פעולות.
האגדה תובעת מעשה ודאגה, מעבר לשורת הדין, מדגיש אבן מעשה.
חומר 'לא הלכתי' מספק עדשה תאולוגית, פילוסופית ומיסטית שמאפשרת לבקר מחדש בדיונים עתיקים ולהרחיבם כדי לשמור על העולם היפה שברא אלוהים.
.
אש היא אחד מארבעה אבות נזיקין, במשנה הראשונה של מסכת בבא קמא.
דין רבני מגדיר את האש כגורם נזק, שמונע על ידי כוח דומם חיצוני (כמו רוח), הופך לנייד ופוגע ברכוש הזולת. בשונה מבעל חיים כמו שור (במשנה כאב נזיקין) 'אש' מייצגת קטגורית נזק שנגרם על ידי חפצים עם כוח להשפיע על גורמים אחרים בעולם. לצד עמימות פסיבית של 'כי תצא אש ומצאה קצים', פירשו חכמי התלמוד כי אדם אחראי לפגיעה הנגרמת כתוצאה משריפה, גם אם מדובר בשריפה המתפשטת 'מעצמה'.
מצית אש מחויב לשלם עבור נזק, גם אם להבה מאכלת משהו בלתי צפוי. אולם, חכמים דנים עד היכן מגיעה האחריות לנזק שנגרם לחפצים שהוסתרו במקומות שגרתיים. במקרים בהם התפשטות האש הייתה אפשרות ידועה מראש, ולא התפתחות בלתי צפויה לחלוטין, מעלים חכמים דרישות נוספות, מגבילים אחריות ומגדירים קריטריונים שאם התקיימו ובכל זאת גברה השריפה, בעל האש פטור מאחריות. אלה כוללים קירות ריסון, שמירה על מרחק נחוץ בין האש לרכוש הזולת, ואמצעי הגנה אחרים מפני רוחות באיזור.
האחריות והחבות כבדות בדיון זה. כתוב 'כי תצא אש ומצאה קצים', מכריזה המכילתא, '"כי תצא אש" (שמות כב, ה) הכוונה כי זה שהצית שריפה נחשב למזיק ואחראי גם במקרים של נזק מקרי או לא רצוי. בשל אופייה המסוכן של האש, על האדם לחזות כי הלהבה עלולה להיסחף ברוח. יש לנקוט באמצעי זהירות למניעת התפשטות אש, ואם לא נעשה מאמץ שכזה, האדם אחראי לנזקים שגרמה השריפה בגוף וברכוש.
קרבה ומרחק בין המזיק לנזק קריטיים בדיני נזיקין ובקביעת גבולות אחריות משפטית. האם נזק שנגרם כתוצאה משריפה שגרם אדם מרוחק שווה לנזק שנגרם על ידי אדם שנכנס לתחום זולתו ושרף באופן פעיל את רכושו? האם היזקים אלה דומים לשכן שלא עשה מאמצים נדרשים להרחיק חפצים מסוכנים וחומרים דליקים מגבול שכנו?
שאלת ריחוק הנזק מרכזית בסוגיה חשובה בבבא קמא. המחלוקת עומדת בלב הפרק השני במסכת, 'כיצד הרגל': הפסוק המקראי ממנו נגזרות ההלכות מתחיל בתיאור אש, אך מסיים בהטלת אחריות: 'שלם ישלם המבעיר את הבערה'. חכמים הבינו כי חובת המבעיר נובעת מכך שהאש נחשבת הרחבה של האדם – 'חיציו'. הנזק, לפי רבי יוחנן, משול לאדם היורה חיצים לתחום הזולת.
לעומתו, טוען ריש לקיש כי האש נעה בכוח עצמה או בכוח הרוח, בעוד החיצים מונעים מכוח האדם. לטענתו, יש לראות את הנזק כרחוק מהבעלים ולהחשיב אותו כ'ממונו', כשגיאה בניהול משאבים. לפי ריש לקיש, יש להגביל באופן משמעותי את חבות המזיק, בראיית המקרה כרשלנות והבנת השריפה כחפץ מזיק בבעלות אדם. לפי רבי יוחנן, המזיק באמצעות אש, או דבר דומה, גורם לפגיעה באחרים או ברכוש במו ידיו. ההלכה היהודית מבחינה בין נזק שנגרם על ידי אדם מזיק, לבין פגיעה הנגרמת בעקיפין על ידי רכושו (ממון מזיק). עמדת רבי יוחנן מחייבת כי מזיק לא מודע ישלם עבור אובדן עבודה (שבת), ריפוי וסבל (צער), בנוסף לנזק המקורי. פגיעה כזו נחשבת כהזנחה פלילית, נזק עליו אחראי המזיק באופן מלא, אף שלא נגרם בכוונה.
התלמוד מקשה על ההשוואה בין חיצים לאש. תנועת החיצים מוגבלת, בעוד אש יכולה להתפשט ללא גבול. ומה לגבי נזק לאחר שהנזקים הישירים של האש דעכו? אם מישהו הקים מכשול הגנה סביב האש והמכשול נפל וגרם נזק, מסיבה שלא קשורה ישירות לאש, המבעיר אחראי לנזק רק 'משום ממונו' ולא משום 'חיציו'. החבות לא פלילית אלא ממונית. בעקבות רבי יוחנן, נפסקה ההלכה השומרת על הבחנה בין נזק שנגרם על ידי אדם לנזק שנגרם על ידי רכושם.
ומה אם האדם המזיק ניסה, באופן מודע, להגביל את האש או להצית אש במרחק בטוח מרכוש הזולת? נקט אמצעי זהירות וניסה להגביל איזור בעירה ובאופן כללי לא אחראי לתוצאות הנזק שנגרם מהאש שלו.
תחת קטגוריה של היזק 'אש', מגנים מעשים פליליים כ'חיצים' של הצתה מכוונת, אך להבות שריפות גדולות, שניצתות על ידי קווי חשמל שנפלו או טעויות אנוש, גוברות ככל שדפוסי מזג האוויר הופכים קיצוניים וכמות הגשמים פוחתת. תנאים המאפשרים שריפות מחמירים בגלל רשלנות אנושית, בגלל בדיקות לא מספקות, קווי אספקה לקויים או העדר חקיקה ורגולציה, ובהעדר הכנה מספקת של כוחות כיבוי וציודם.
ניסיונות של נטיעות ויערנות תרמו להצטברות מסוכנת של חומרי בעירה וחומרים דליקים, עם עליית הטמפרטורות ובצורות ארוכות, זה גרם לשריפות שהתלקחו והתפשטו במהירות. גורמי שריפות כאלה חורגים מקטגוריות משפטיות. חוקרי אתיקה סביבתיים עכשוויים תיארו תופעה בשם 'אלימות איטית', בעיה שקשה להמחיש ולהתמודד איתה במסגרות משפטיות מקובלות. בהגדרה זו נכללים נזקים ארוכי טווח שהתפתחו לאורך שנים, כמו שפכים רעילים ושפכי נפט, ההופכים קטלניים באופן מצטבר גם כשהם משוחררים באופן הדרגתי ולעתים קרובות, רחוק מהציבור (או ממבטו). פגיעות עמומות וקשות, שאבן מעשה מציע להתייחס אליהן בקטגוריה של 'בור'.
אחריות לנזקים לנפש או לרכוש, עשויה לחול על תאגידים פרטיים, מועצות מקומיות או חברת מים. ההלכה מספקת מסגרת רעיונית ושפה לבחינת שאלת אחריות של מי שיוצר תנאים מקדימים בהזנחה באיזורים המועדים לאסונות ולקטסטרופות.
ההגדרה ההלכתית של 'אש' כוללת כוחות דוממים הגורמים נזק לאנשים או לרכוש תוך תנועה המונעת על ידי כוח חיצוני. זו מסגרת תקדימית למגוון מזהמים סביבתיים מודרניים, כגון כימיקלים רעילים, חומרים שהוכחו כמסרטנים, מיני פסולת מזיקה שנישאת על ידי הרוח, מחלחלת למי תהום או מתפזרת בדרך אחרת באטמוספירה.
איזור 'סמטת הסרטן' לאורך נהר מיסיסיפי, מפרץ חיפה או שפך נחל הקישון, הן טרגדיות הומניטריות, שנגרמו על ידינו בחצר האחורית.
אך, לזיהום מעשה ידינו השלכות לא רק על החצר האחורית שלנו. מקומות רחוקים אלפי קילומטרים מאיתנו משלמים את מחיר הפגיעה הסביבתית שנגרמה על ידי הכלכלה התעשייתית שלנו.
החוק לבקרת חומרים רעילים משנת 1976 (ארה"ב) ותיקוניו השונים מבקשים לרסן הכנסת חומרים מזיקים לסביבה הביתית. אבל חקיקה כזו לא מספיקה כדי להבטיח שעולמנו יישאר 'ראוי למגורים' בדורות הבאים.
ההלכה מצהירה כי האדם המשחרר 'חיצים', או מאפשר שחרורם של דברים שגורמים לנזק, אחראי לתוצאות פגיעתם באחרים.
קטגוריית ה'אש' עשויה לכלול פסולת רעילה המיוצרת על ידי חומרי הדברה חקלאיים וריסוס יתר של חומרים מזהמים, או תוצרי לוואי המסוכנים לבריאות (קרצינוגנים) הנעים עם הרוח או מחלחלים למי התהום.
תוצרים כמו אסבסט או קרינה הם המקבילות המודרניות האפשריות של ה'בעירה'. לפעולות כאלו השפעות 'נראות לעין' ישירות ונזקים עקיפים הנובעים מהן לבריאות ולרכוש.
לעתים קשה להעריך סיבות לנזק, אך המקורות שנבחנו על ידי פרופ' אבן מעשה משיתים אחריות על הגורמים האחראים לפעולות, במיוחד כשניתן היה לחזות את התוצאות ההרסניות.
לא תמיד ניתן להימנע מתקלות טכניות שגורמות לחומרים מסוכנים להשתחרר. ההלכה מחילה אחריות מוגבלת במקרים כאלה. אולם, במקרים רבים של אסונות סביבתיים חמורים, קדמו סימני אזהרה ברורים ('גדרות שנפלו' בלשון ההלכה), שהתעלמו מהם.
עיגול פינות, פיקוח לקוי והחלטות שהתקבלו כאשר הגורם המכריע היה רווח כלכלי ולא בטיחות הציבור או שמירה על הסביבה הם גורם ישיר לפורענות, והם מחמירים אסונות הנובעים מתקלות וממגבלות טכניות.
בפני הרב יעקב בן יוסף ריישר (1670–1733) הוצגה מחלוקת. שני אנשים נסעו יחד בעגלה עמוסה כותנה ארוזה. אחד עישן מקטרת והתעלם מאזהרותיו של השני שביקש ממנו לרדת מהעגלה המלאה בכותנה בזמן שהוא מעשן. רוח לא מצויה נשבה וניצוצות מהמקטרת עפו והציתו אש שכילתה את סחורתם.
בתי הדין הרבניים עשויים לדון במקרים של 'אש' גם בעידן שלאחר התלמוד, כתב הרב ריישר. האפשרות להתחמק מאחריות ולטעון שמדובר ברוח לא שכיחה נדחית על הסף, כשמדובר באדם המעורב באופן בוטה בפעילות מסוכנת, כמו עישון על עגלה עמוסה בחומר דליק.
טענות לחפות אינן רלוונטיות כשהאדם הוזהר מהסכנה האפשרית. תשובתו של הרב ריישר מבהירה כי על חברות או אנשים שמעשיהם מאפשרים נזקים באמצעות מרווח טעות צר, לזכור שכאשר אסונות צפויים מראש יתרחשו כתוצאה מ'אש' ו'חיצים' שלהם, הם יהיו אחראים לנזק בהתאם להלכה.
.
קטגוריית הנזק ההלכתית השנייה, שדן בה פרופ' אבן מעשה, היא 'בור'.
במשנה הראשונה של בבא קמא. נזק הבור מוזכר בספר שמות כא, לג–לד – נזק כדוגמא לקטגוריה שלמה של נזקים שנגרמו על ידי מפגעים נייחים, שנתקלו בהם. חפצים מסוג זה מסוכנים באופן מהותי ועל בעליהם להשגיח עליהם ולהגן על אחרים מנזק – בעל בור אחראי לכסותו, כדי להגן על הזולת מנזק.
לא ניתן להטיל אחריות לנזק שנגרם על ידי בור שכוסה באופן הולם,
לפי המשנה. נניח שהכיסוי נאכל על ידי תולעים באופן שלא נראה לעין. אדם, או בעל חיים בבעלותו, דרכו על הבור המכוסה כי חשבו שהוא בטוח. בעל הבור מחויב לשלם עבור הנזק. אם כוסה הבור בצורה מוגבלת כך שהכיסוי יכול לשאת את משקלם של בעלי חיים קלים אך לא כבדים, בעל הבור אחראי לנזק בגלל רשלנות בכיסוי פתח הבור.
אדם מחויב על כל נזק שנגרם על ידי הבור שלו. נזק שנגרם באופן עקיף ושניתן היה למנוע לחלוטין אם מי שעבר היה מתבונן. נזק זה דורש דרגת זהירות פחותה ויש להגיע לסף שגיאה גבוה יותר כדי להוכיח אחריות – הזנחה פושעת. בעל הבור פטור מתשלום בגין נזק שנגרם לרכוש דומם (כלים).
חלק ניכר מהדיון התלמודי בנושא בור, מתמקד באחריות חופר הבור, הוא כמו 'בעלים' של רכוש. היכן נופלת האחריות כשכמה אנשים חולקים בעלות על בור? אם השותף הראשון לא הצליח לכסות את פתח הבור כראוי והשותף השני נתקל בכך וגם לא כיסה את הבור כראוי, המשנה קובעת כי השני חייב, ולא הראשון. פסיקה זו נשארת בעינה גם אם השותף הראשון כיסה את הבור אך הכיסוי נרקב: השותף השני עדיין אחראי אם הוא מגיע לבור ולא מכסה אותו בשנית.
האחריות מוטלת רק על השותף האחרון שנתקל במִפגע בלי להגן על אחרים מפגיעה פוטנציאלית. אולם הרמב"ם מתיחס לשותף הראשון שלא ידע ולא חייב באחריות כל עוד השותף השני ער למפגע, אולם אם אף אחד מהם לא נוקט בצעדים הנדרשים למניעת הנזק, שניהם חייבים לשלם. על ה'יודע' חלה חובה להגן על אחרים מהנזק שייגרם להם כתוצאה מהמפגע.
לדיון בנושא אחריות סביבתית, קשור גם פוטנציאל 'מצטבר' של המפגע. השולחן ערוך מסכם את הדיון התלמודי כדלהלן: 'החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' – כולם חייבים'. כלומר, כשכל בור עמוק מספיק כדי לגרום נזק לעובר שם, חלה חבות בנזק על כל החופרים.
הדין שונה אם החופרים לא חפרו עד ל'סף' מסוים. זה שהעמיק את הבור למידה בה הפך ממכשול מפריע למפגע מסכן חיים – חייב באחריות.
לגבי התנערות והפקרת מפגע שברשות האדם, חכמים מגבילים זאת למקרים ייחודיים של תאונות ומדגישים שבעל בור חייב והמפגע נשאר תחת אחריותו – אולי אף רשותו – אפילו אם המפגע נמצא ברשות הרבים, מה שלרוב שולל בעלות ומאפשר לאחראי לנסות ולהתחמק מאחריות.
רוב מקרי הבור עוסקים באובייקט נייח, אך התלמוד מתייחס גם למושג 'בור המתגלגל', חפץ שמונע על ידי אנשים, או בעלי חיים, ומזיק לאחר שנעצר. דוגמאות תלמודיות הן סכין, אבן או מטען כבד המועברים ממקום למקום. כשהם בתנועה, האחריות על מי שמעביר אותם, אך כשהחפצים מונחים, הבעלים המקורי חייב בכל נזק שיגרמו. אם חפצים כאלה לא גרמו נזק במקומם המקורי, האדם שמזיז אותם הופך אותם למסוכנים ובכך – אחראי.
בור הוא רק אחת הדוגמאות הפרדיגמטיות במקורות הרבניים ל'היזק' שהונח ברשות הרבים. חרסים שבורים במרחב ציבורי הם דוגמה. לפי רבי מאיר, מי שמשאיר כד שבור ברשות הרבים חייב לשלם עבור נזקים. אולם חכמים טוענים כי אדם כזה 'פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים'. התלמוד מונה פעולות 'לפנים משורת הדין', המותחות גבול ומציבות סייגים נוספים כדי להימנע מגרימת נזק:
חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה, רב ששת שדי להו בנורא [זרק אותם אל האש] רבא שדי להו בדגלת [זרק אותם לנהר]. החסידים הראשונים הצניעו את הזכוכיות בעומק כזה, שהמחרשה לא תוכל להעלות אותם אל פני השטח למקום שיוכלו לגרום נזק לאחרים.
המשנה פוסקת כי אם אדם הניח את פירותיו ברשות שאינה שלו ללא קבלת רשות, הוא אחראי אם הפירות יזיקו לחיות המשק של אדם שברשותו הם נמצאו. 'הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים'.
יש הבדל בין אוכל שיכול להזיק, כמו פירות, לבין רעל כי רעל לא אמור להיאכל. לבעלים של הרעל יכולת הגנה מוגבלת, הוא אינו מחויב בכל המקרים. עם זאת, בדברים שנועדו למאכל, ההנחה הבסיסית היא שהם עשויים להיאכל על ידי חיות באזור.
בור המכוסה בצורה חלקית, או לא מיומנת, מספק כיוון לחשיבה על חומרים מסוכנים ועל פסולת תעשייתית.
קטגוריית ה'אש' כוללת מזהמים המונעים על ידי כוחות אקולוגיים טבעיים ומגיעים לתחום הזולת. ה'בור' כולל חומרים מסוכנים 'נייחים' שהושלכו לאדמות הציבור ומפגעים שהונחו על ידי אדם או ארגון בתחום הזולת. מחצבות ואתרי תעשייה הם ייצוג מודרני של בור, מקורות הלכתיים דורשים מגורמים אחראיים להגן על זולתם מנזקים.
אפשר לחשוב על 'בורות' שהופכים למסוכנים או לקטלניים, לא רק בשל קוטר, אלא בשל מה שבתוכו: חומרים מסוכנים שהושלכו באופן לא מוסדר, אדמות מזוהמות על ידי פסולת וחומרים רעילים שמתפרקים כעבור שנים רבות שבמהלכן ממשיכים לסכן אדם ובעלי חיים.
קטגוריית הבור עשויה לכלול גם מזהמים 'נעים' שבעבר היה להם שימוש, אך כאשר הם מתיישנים ומושלכים הצידה, הם מזיקים לסביבה ולתושביה. 'בורות' כאלו כוללים מגוון רחב של פריטים, ממיקרופלסטיק ועד לעטיפות ניילון, קשיות, בקבוקים חד פעמיים וחפצים שונים שהופכים, בסוף שרשרת זו או אחרת, להררים ולאיי זבל שמזהמים נתיבים ימיים וגורמים למוות של אנשים ובעלי חיים. דוגמת החסידים הראשונים דורשת כי טיפול באשפה ובפסולת ייעשה עד לרמה שבה הן הופכות לבלתי מזיקות לחלוטין.
הקטגוריה 'בור' מספקת דרך לחשוב על נזקים שנגרמים בשל מערכות של סילוק אשפה, זבל בעלי חיים או קומפוסט, ועל סוגים שונים של שפכים או פסולת נוזלית ביתית ותעשייתית. 'השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר', אומרת המשנה, 'חייב בנזקו' (ב"ק ג, ב). פסק הרמב"ם: 'כל אלו שפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אין להן רשות לשפוך המים ברשות הרבים בימות החמה אבל בימות הגשמים יש להן רשות. ואעפ"כ אם הוזק אדם או בהמה במים חייבין נזק שלם'. פסיקה זו היא תקדים חשוב ביחס למערכות בסדר גודל משתנה, ממערכת ביוב ביתית ועד לשפכים תעשייתיים המוזרמים לרשות הרבים, לשטח ציבורי.
פסולת עירונית היא מקרה שונה, מכיוון שהתועלת היא עבור ה'ציבור', ולכן, לפחות באופן פסיבי הציבור מסכים כיוון שהוא נהנה מהיתרונות.
אין רשות לשחרר נֶגֶר רעיל או נוזלים מסוכנים בשטח ציבורי, שעלולים לגרום נזק לאזורים משותפים גם בעונה הגשומה. המזהם אחראי לתשלום עבור כלל הנזק שנגרם. איסורים אלה חלים על נֶגֶר מסוכן מהתעשייה, לרוב באמצעות חוקים הקובעים כמה חלקים למיליון מחומר מזהם עוברים את הסף המותר. אך אולי מקורות הלכתיים מתייחסים גם לסוגים אחרים של זיהום הנגרם על ידי עסקים או אנשים פרטיים. ומה בנוגע לדליפת נפט? באסון ה –Deepwater Horizon, מאסדת קידוח נפט שהושכרה על ידי Transocean Ltd לתאגידBritish Petrolium (BP), דלפו כ- 4 מיליון חביות נפט למי מפרץ מקסיקו, וגרמו למותם של 11 אנשים. החברה שילמה קנס אדיר והיסטורי של למעלה מ- 60 מיליארד דולר בגין רשלנות פושעת. עם זאת, קשה לדעת אם אפילו קנס גבוה כזה מספיק כדי לכסות על אובדן חיים ועל ההרס המוחלט לסביבה שיורגש עשרות שנים.
דליפות נפט קטסטרופליות אחרות לא זכו לטיפול משפטי דומה ולא עוררו מאמצי ניקיון מסיביים, כפי שקרה במפרץ מקסיקו. הנזק הבלתי נתפס לסביבת החיים הימית, לחיי אדם ולתעשייה המתבססת על המפרץ לא יכול להסתכם במונחים כלכליים. המחיר הבלתי נתפס לבעלי חיים ימיים, לבני אדם ואף לתעשייה, לא מוחזר.
נדרשים מודלים רעיוניים חדשים. ההלכה עוסקת בפגיעה כספית ובתמורה, אך האופק וגבולות העיסוק רחבים בהרבה מאלה של המשפט המודרני.
היחס להרס סביבתי מתבטא בהערה של רבן שמעון בן גמליאל ביחס לרעיון הבור כשמדובר בשטיפת מרזבים: 'כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו, חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה'. זו פסיקה רחבה, המשיתה אחריות על מי שמשליכים פסולת לרשות הרבים בהיתר. בסמכות בית הדין להחליט של מי הבעלות על חומרים מזיקים, גם אחרי 'הפקרה' ברשות הציבור כ'קנס' המיועד למנוע התנהגות כזו. מותר לנקות לכלוך ממרזב לרשות הרבים, אולם הוא אחראי לחומר ש'סולק', אם גרם נזק לשטח ציבורי או לזולת ברשות הרבים.
הרב מנשה קליין דן במקרה של ילדים שזרקו חול על פרחים באזור ציבורי. זה גרם לפרחים לנבול ולמות, התושבים פרסמו שלט הטוען כי זה דומה לגניבה מהציבור ('גזל הציבור'). הרב ציין כי אף על פי שלא ניתן להשוות זאת לגניבה מהקהילה, זריקת החול אסורה – כדין נזק ישיר או עקיף. מסקנתו טומנת בחובה דבר עמוק בהרבה, במיוחד כשמחברים אותה לנזקי הבור והאש. הרב קליין מציין כי על ההורים לקחת אחריות על מניעת פגיעה בפרחים על ידי ילדיהם. לא ניתן לצפות מרוב בני האדם, ובמיוחד ילדים, להתאים את עצמם באופן טבעי לרף האתי הגבוה ביותר, ומסיבה זו פיקוח הכרחי. יש לאסור השלכה למרחב הציבורי כל דבר שיגביל את החיים, יהרוס את מאמצי הזולת או יביא להרס סביבתי. זה נכון לפרחי נוי, לגידולים, למי שתייה או למרחבים ציבוריים כמו גנים לאומיים או אדמות מדינה.
.
ייצור תעשייתי אינו אסור על פי ההלכה, אפילו אם יש זיהום רעש, אוויר או מים.
ההלכה מציבה גבולות בשאלה לאיזו רמה מותר לזיהומים הללו להגיע וקובעת היכן ימוקמו עסקים ביחס לבתים פרטיים, וכן כיצד על בעל עסק לנקות חומרים שגורמים נזק ולהגן על אחרים מפני נזקיהם.
המקורות ההלכתיים מבקשים לאזן תפוקה כלכלית עם תנאים אופטימליים לאדם. קשרים בריאים בין שכנים והקרבה המותרת בין עסקים למגורים לא רחוק מתחום דיני הנזיקין.
הפרק השני של מסכת בבא בתרא עוסק במה שאפשר לכנות 'הפרדת שימושי קרקע', תקנות הנוגעות לנושאים כמו זיהום רעש וצפיפות. הן מתארות נסיבות שבהן ניתן לחפור סמוך לרכוש הזולת ואת הזהירות שיש לנקוט כדי למנוע נזק. חכמי המשנה היו מודעים לכך שעסקים עלולים לפגוע בסביבתם.
לגבי זיהום חומרי: 'מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה. לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח, ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, כדי שלא יזיק'.
רוחות רגילות יובילו מוץ מהגורן למרחק משמעותי. חלקיקים וחומרים אלו יפגעו בגידולים ובבני אדם, עלולים לגרום נזק, הפחתת ערך רכוש וכיוצא בזה. מסיבה זו דורשים חכמים מבעל הגורן להרחיק אותה מהעיר לפחות חמישים אמה.
הספרות התלמודית עוסקת גם בהשפעה הסביבתית של ביוב ופינוי פסולת, הכרח בחיי אדם, אך משפיע על הגרים בעיר ובשטחים כפריים פתוחים.
הרב יעקב בן אשר קבע כי יש להניח מערכת ביוב לפחות חמישים אמה מבאר המים, וציין במפורש כי החובה לשמור על מרחק זה מוטלת על בעלי מערכת הביוב. לא ניתן לבטל אחריות זו בטענה שצינור הביוב היה שם קודם. מערכת הביוב מזיקה לא רק בגלל הזיהום האפשרי, אלא גם בשל מראה לא נעים וריח נורא, וזו הסיבה שצינורות ביוב פתוחים מזוהים כבעיה ייחודית.
הרב יוסף כץ נשאל האם בית כנסת בסמוך לצינור ביוב יכול לכפות על בעליו להעביר אותו וקבע גם הוא כי העובדה שתעלת הביוב קדמה לבית הכנסת אינה רלוונטית במקרים של ריח בלתי נסבל, ובמיוחד כשהאיזור הפגוע הוא מרחב ציבורי. עם זאת, מציין הרב כץ כי בעל תעלת הביוב רשאי לתבוע פיצוי בגין הצורך להעבירה.
החשש מזיהום אוויר מופיע בהלכה בכמה מקומות. אמנם ריחות לא נעימים לא שווים לגורמי נזק וזיהום אחרים, אך המקורות ההלכתיים מייחסים משמעות רצינית לנזק המוסב על ידי ריחות. "מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה. ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר, לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה, ומרחיק חמישים אמה".
ריחות קשים פוגעים באזור סביבם, בהפחתת ערך הנכסים ופגיעה באיכות החיים (ובבריאות – ריח אלו מולקולות נישאות, אם הריח לא נעים הגוף לא אמור לשאוף אותן). ההלכה קובעת כי כשרוצים להקים תעשייה הידועה כמייצרת ריחות רעים, יש להביא בחשבון גורמים סביבתיים ולבדוק כיצד הרוח תפיץ את הריח, ואם הטמפרטורה של הרוחות מעצימה את הבעיה.
המקורות ההלכתיים מתיחסים לזיהום אוויר מעשן המגיע משכנים או מתעשייה סמוכה. עשן הוא אחד המזהמים הנפוצים ביותר (ואכן, חימום בבעירה, או שריפת פסולת, מהווה פגיעה בבריאות שכנים ומקור למאבקים סביבתיים ביישובים רבים). החכמים חששו מנזקי אש שעלולים להתרחש כתוצאה מקרבה לא שגרתית בין תנורים למגורים, אך נקטו גם צעדים נגד האופן בו העשן פוגע באיכות החיים וגורם נזק משני לחיים. חכמי ימי הביניים הציעו כי הדיון התלמודי על העשן מתייחס רק לאדים שיש בהם סכנה, מכיוון שהם מופרשים באופן קבוע או בכמות משמעותית. שולחן ערוך מציין כי ניתן לבקש מהגורם המזיק להפסיק את הפעולה הגורמת לשחרור עשן, גם אם מדובר באירועים תקופתיים, אולם הרמ"א טוען כי אין בסיס הלכתי לכך. בהקשר זה ראוי לציין כי השחרת הקירות או פגיעה בחפצים כתוצאה מנוכחות עשן אינן חלק מאיסור הנזק כתוצאה מעשן. רק נזק ישיר לבני אנוש נכלל באיסור. יתכן שלאור הידע המדעי הקושר בין ההשפעות המזיקות של זיהום האוויר לבריאות הציבור ניתן להרחיב את האיסורים ההלכתיים בתחום הזה.
(ויש בדיון זה משמעות גם לקרינה המגיעה ממתקני שידור ופולש למרחב הפרטי – אצל שכנים, מתקנים של מועצות וחברות תקשורת, צבא ועוד)
המהר"ם מרוטנבורג התבקש לפסוק לגבי בית מרחץ שנבנה בסמוך לבית כנסת והעשן הפריע למתפללים. כיוון שהעשן הופק לעיתים רחוקות (לא מדי יום), טען המהר"ם מרוטנבורג כי לא ניתן לראות בכך היזק.
רבי שלמה בן אדרת הבחין בין העשן המופרש מתנורים מקצועיים לעשן היוצא ממשק בית, וציין כי לא ניתן לאסור על עשן מהסוג האחרון מכיוון שכך לא תתאפשר שכנות.
חשוב להכיר תשובות אלו, כי הן מגלות דאגה לצד הנפגע, תוך הכרה בחוסר האפשרות ליצור קהילה שבה כל נזק, גדול או קטן, אסור.
התרבות האנושית מכתיבה חיים בסמיכות רבה, ומצב זה כרוך בפשרות לצד תועלות.
לגבי עשן סיגריות, קבע הרב משה פיינשטיין כי למרות שהעישון לא מוגדר על ידי ההלכה כאיסור, אין לעשן סיגריות כשהאדים המזיקים והמזהמים יפריעו לזולת. הוא טען כי מי שנפגע מעישון פסיבי רשאי לתבוע את הצד האחראי בגין הנזקים שנגרמו. פסיקות הלכתיות מאוחרות יותר קובעות כי עישון אסור על פי ההלכה בשל הנזקים הבריאותיים הכרוכים בדבר, כפי שהמדע הוכיח.
(וזה אולי דומה לקרינה המגיעה ממכשירים אלחוטיים וסלולריים – אישיים וביתיים, החודרת למרחב פרטי של הזולת).
ניתן להעלות טענות דומות ביחס לתעשיות המפרישות חלקיקים מזהמים לאוויר, ואשר הנזק שלהן לבריאות האדם מתועד היטב במחקר הרפואי.
המשנה מודעת לדרכים שבהן תעשיות מסוימות יפגעו בתעשיות אחרות, לא רק במשקי בית או באנשים. שובכי יונים יש להרחיק לפחות חמישים אמה מהעיר, כי הציפורים יפגעו בגידולים חקלאים. יש להרחיק תעשיות שעלולות לגרום להשפעה החורגת מגבולותיהן: מים להשריית פשתן יכולים להזיק לגידולים סמוכים, נטיעת כרישה ובצל בערוגות סמוכות עלולה לפגוע בטעם של האחרונים, סמיכות צמחי החרדל עלולה להרוס איכות דבש של דבורים.
רבי יוסי טען כי הצד שעשוי להינזק נדרש להתרחק, ולא להפך. לטענתו, ניתן היה לחשוב שיש לאסור על גידול דבורים אם הן עלולות לגרום נזק לגידולים. אך אנו רשאים לעשות כן, ולא ניתן לצפות מהבעלים שיעקבו אחרי החרקים הקטנים וימנעו מהם לפגוע ברכוש הזולת. החובה מוטלת באופן פרגמטי על הצד החושש כי יבולו ייפגע ויש לו אינטרס למנוע זאת.
(מענין מה קורה כשאני גרה בבית שלי ואז השכנים או המועצה או רקשות אחרת מקרינה את ביתי וגורמת לי סבל, פגיעה בבריאות וירידה תפקודית).
יש להרחיק את כל העסקים ו'שימושי הקרקע' הללו האחד מהשני, לפחות על פי רוב הדעות ההלכתיות, תוך שימת לב לרוחות ולתנאים 'חיצוניים' טבעיים נוספים. אם לא יקוימו תקנות לגבי מרחקים מתאימים, התלמוד משווה נזק מהתעשיות או מהפעילויות המזהמות לחיצים הנורים לתחום הזולת. וגם רבי יוסי מודה כי במקרים כאלה האחריות מוטלת על המזיק .
נזק כזה עלול לפגוע בתעשייה או בפריון כלכלי, להפחית ערך רכוש, להשפיע על יבולים ולפגוע משמעותית באיכות חיי הזולת, מעבר לסף הסביר. במקרים כאלה, אי אפשר לטעון לעדיפות, בסגנון 'הייתי כאן קודם'; אף אחד לא יכול לטעון שהוא עושה ברכוש הזולת כבשלו. על כל אדם להיות מודע לאופן שבו הדברים שהוא עושה ברשותו משפיעים על חיי אחרים – בני אדם, בעלי חיים והטבע. בדומה לשריפה המתפשטת, היחיד אחראי לנזק שנגרם בעקבות תוצאה של פעולה בתחומו.
בעולם גלובלי, בו מחקר מדעי מספק הבנה מעמיקה של מקורות זיהומים והשפעותיהם, יש לנסות להחיל הלכות ותקנות אלו, בצורה שונה. איננו יכולים לשלוט בערפיח או בזיהום אוויר, שמתפשטים ללא הבחנה. (וכך גם קרינה?)
המדיניות הסביבתית צריכה להיות בהתאם. אומדנים הלכתיים המעריכים טווח ההשפעה של תעשיות מתיחסים לטווח הרחוק ביותר של כוח מזיק. בתשובה הלכתית כותב הרב אשר בן יחיאל (הרא"ש) "ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו".
יש לבחון השפעות קרובות ורחוקות של כל ענף תעשייתי בעולם המודרני, בכלכלה ההשפעה הישירה של ענף עשויה להיות במרחק כמה קילומטרים או בכל רחבי הגלובוס.
אנו חולקים משאבי אוויר, קרקע ומים, וגורל עתידנו המשותף קשור באופן שבו משאבים אלו יזוהמו. התעשייה תושפע, המרחב הציבורי יושחת, והעולם המשותף ישתנה. ההלכה קובעת כי עלינו לזהות גורמי היזק שעלולים להתפרץ ולהתאמץ למנוע אותם. יש להשתמש בהלכות אלו וליישמן בסוגיות סביבתיות עכשוויות.
ההלכה יכולה – וצריכה – להיות מנוסחת כך שתייצג עמדה מוסרית בכלכלה הגלובלית, המחשיבה עלויות אנושיות וסביבתיות של זיהום.
.
אתוס של אחריות ומגבלות החבות
חזון של אחריות מוחלטת במשפט העברי משקף יסוד תאולוגי הרואה את האנושות כייחודית בין יצירי הבורא.
לדברי הרב שמשון רפאל הירש (1808–1888), האדם לא דומה לאף יצור חי אחר ולכן, מחויב לשמור על אחרים מנזק ולהגן על העולם. טענתו היא כי אחריות לנזק לזולת חלה גם בלי שתוגש תביעה, וכי יש מחויבות מוסרית לשלם עבור נזק, גם בהעדר פסק דין וחיוב הלכתי.
האנושות מחויבת לא לגרום נזק מכל סוג, כי בני אנוש הם יצורים ייחודיים בין יצירות האלוהים. רבי משה קורדובירו תיאר את עבודת האדם בעולם זה כשמירת הגן האלוהי. אחריותנו לשמור ולפתח את העולם ולהבטיח את המשכיותו. זה מתבטא גם בדיני נזיקין הלכתיים, ובחובה האתית המוחלטת להגנה על הבריאה במסירות, הנובעת מהבנת מקומנו הייחודי ביקום.
האיסור על גרימת נזק חל מעבר לחובה לתקן לאחר מכן. ההלכה אוסרת על אדם לגרום נזק. לטענת הרמב"ם, האיסור בתוקף גם אם המזיק שילם פיצויים על הנזק. הרב משה סופר פסק כי יש לפעול לפי הדעה המחמירה יותר במקרים של ספק בנוגע לנזקים אפשריים, מכיוון שהחובה להגן על אחרים מפני נזק נובעת מהפסוקים: 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' (דברים ד, טו) ו'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא טז, יט).
ההלכה אף מרחיבה את הציווי לבנות מעקה לגג, וכוללת בו שמירה על בעלי חיים תוקפניים והחזקת ציוד שבור בתחום בעליהם כדי שלא יגרמו נזק לאחרים.
אולם, חכמי התלמוד הבינו כי אחריות מוחלטת ובלתי מתפשרת לכל נזק שהוא יכולה לפגוע במסחר ולעכב תפקוד חברה אנושית. ההלכה מכירה בכך שתשלום או קנס אינם הכרחיים במקרים של נזק לא מכוון או עקיף.
גורמי נזק המאופיינים כ'אש' וכ'בור' הם אלו שניתן וצריך להשקיע מאמץ בפיקוח עליהם, כדי לוודא שלא יגרמו נזק. עם זאת, יש מגבלות התלויות בסוג 'גורם הנזק' ובמיקומם היחסי של המזיק ושל זה שנפגע וכיוצא באלו. ישנם פטורים נוספים במקרים של נזק 'שלא ניתן לנקוט באמצעי זהירות' כדי למנוע אותו, או לפגיעה הנחשבת לא שכיחה. אדם לא יכול להיות אחראי מוסרית או כלכלית לנזק בנסיבות בלתי צפויות.
חשוב לקחת בחשבון חריגים ומגבלות יחד עם קולה המתמשך של החובה. בכל אחת מקטגוריות הנזקים העיקריות יש סוג מסוים של נזק שממנו הבעלים פטור. החבות שההלכה עשויה להטיל על נזק הנובע מרשלנות עשויה להביא להשתלשלות אירועים שלא ניתן כמעט לעצור, אולם יש גם רגישות לעובדה שלעתים הנזק הוא מקרי או נובע מתאונה.
חכמי התלמוד ערים גם לסוגיית הסיבתיות. וזה חשוב בדיני הסביבה.
דיונים הלכתיים מציגים שתי דעות סותרות ביחס למושג המכונה 'גרמא בנזיקין' – נזק עקיף. התפשטות אש כשהרוח שולחת להבות על פני השדות, לפי המשנה בעל האש אינו אחראי עוד. ובאשר לפסק כי אסור להשאיר סולם בתוך ארבע אמות משובך יונים מעיר התלמוד ש'גרמא בנזיקין אסור'.
לפי ההלכה אין אחריות במקרי נזק עקיף. עם זאת, אין להתייחס לפסק זה כ'מכשיר' נזק עקיף. כדאי לשקול מחדש עמדה מחמירה יותר כחובה ערכית או מוסרית, כיוון שנקיטת עמדה מקלה מול משברים אקולוגיים עכשוויים אינה אחראית, לפי פרופ' אבן מעשה.
חוקרים רבים הציעו כי ההלכה תובעת לפעול לפי הסטנדרט של החוק האזרחי, גם כשהמקורות ההלכתיים מגבילים אחריות או מתירים פעולה מזיקה בגלל שאי אפשר להוכיח קשר סיבתי בין פעולה לנזק, או שלא ניתן לצפות נזק. ע
רבי מאיר אבולעפיה ראה את יסוד האחריות על נזק עקיף באיסור 'לפני עיוור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד). הרב אלחנן וסרמן ראה את המקור בעיקרון התלמודי: 'מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך'. טעמים אלו חוזרים לאתוס של האחריות בבסיס ההלכה, גם כשהאחריות במקרה מסוים מוגבלת או לא מוחלת בגלל ראיות חלקיות או בגלל חוסר ראיות נסיבתיות מספקות.
חשוב להעמיק בהבנת נושא נזק עקיף, כי רוב מקרי הזיהום הסביבתי לא כוללים אדם אחד שמרים דלי כימיקלים רעילים ומשליך למרכז הרחוב או לנתיב מים. אירועים ישירים כאלה מתרחשים לעתים, אולם לרוב פגיעות סביבתיות משמעותיות מוסוות על ידי שכבות הולכות ומתרחבות של ביורוקרטיה ומרחק.
העולם כיום עם 'פער אחריות' שהולך וגדל. הוא משתרע בין חברות ענק לעולם הולך ומתהווה של מכונות אוטונומיות ובינה מלאכותית.
לעיתים קרובות קשה לקבוע מי הבעלים המשפטיים של מקורות הנזק לפי הדין ההלכתי הקלאסי. שאלות של אחריות תאגידית בהלכה הן עניין מסובך.
האחריות האתית של תאגידים ביחס לרשלנות ולנזק נידונה הן בשיח המשפטי האזרחי והן בשיח ההלכתי המודרני.
הרב צבי פסח פרנק (1873–1960) טען כי תאגידים אינם קיימים בעיני ההלכה; כל עובד או בעל מניות נחשב כשותף מלא בארגון ולכן מחויב לכל נזק שנגרם על ידי השלם. הרב אשר וייס טען כי חברה כפופה לאותן דרישות מוסריות המוטלות על אדם פרטי. הרב וייס מבדיל בין מצוות דאורייתא, ששורשן בציווי אלוהי (כמו חמץ בפסח או שמירת שבת), לבין מצוות אתיות ששורשן במערכות יחסים אנושיות. רבי יעקב בן אשר קישר גניבה לאיסור גרימת נזק, והרב וייס מעמיד את האיסור על גניבה על ידי תאגיד או מתאגיד כהכרח פרדיגמטי ביחס להתנהגות מוסרית של חברה. דעתו על 'אישיות' (ואחריות) של תאגידים עשויה להיות דעת מיעוט בקרב תלמידי חכמים בני זמננו, אך זו עמדה מבוססת היטב בספרות ההלכה. אבן מעשה מאמין כי יש להרחיב אחריות מוסרית ומשפטית ולהחיל אותה גם על רבות מקטגוריות הנזק שחקר במקורות ההלכתיים לעיל.
בדיני הנזיקין, קול אחד מבקש הרחבת האחריות, בעוד אחר דורש להגביל את חבות אדם – במיוחד במקרים של נזק קל או עקיף. ערכים אלה לא אוניברסליים וחד משמעיים. ניסיון לאזן בין עקרונות מוסריים ומשפטיים הכרחי כדי להכריע בכל מקרה לגופו.
החבות והאחריות לא תמיד עומדות בסתירה. אדם יכול להיות 'חייב בדיני שמים' אפילו כשהוא 'פטור בדיני אדם' מופיע תדיר בדיונים בתחום הנזיקין. עיקרון זה מציע לקבל שיש מקרים, שבהם החוק לא יכול לחייב אדם בהודאה או בתשלום נזק. אך אין פטור מחובה מוסרית ודתית להשקיע מאמצים כדי לתקן נזק שנגרם וכדי למנוע נזק עתידי.
האפשרות שאדם יהיה 'חייב בידי שמים' מצביעה על הציפייה שאדם יהיה אחראי וינהג באופן מוסרי גם כאשר לא ניתן לכפות אותה עליו באמצעות בית דין. 'רוח ההלכה' המסורה מדור לדור חשוב כי עקרונות של פטור על נזק עקיף כדי להכשיר רשלנות וחוסר זהירות עומד בניגוד לעקרונות מוסריים וחוקיים העומדים בליבה של מסורת ההלכה.
האנושות תשלם מחיר כבד אם סוגיות של הרס סביבתי יישארו ללא מענה.
הנס יונס מזכיר כי בכוחנו להרוס 'ביוספרה שלמה', עולם שלם. יש לעצב מחדש מן היסוד את האופן שבו מיישמים את החוק בתחום של נזקים עקיפים. 'בחברה חופשית, כולם מעורבים במה שעושים חלקים ממנה', אמר הרב אברהם יהושע השל, 'חלק אשמים, אך כולם אחראים'.
כבני אדם שחיים בחברה המעוצבת כך שכולנו שותפים בצריכת יתר ובפרקטיקות מזהמות התורמות לפגיעה הרסנית בכוכב הלכת שלנו, לא נוכל להתעלם מאחריותנו לנזק.
אחריות מוסרית חלה מעבר לחוק. חומרים מזהמים, פסולת וצריכת יתר(וקרינה גוברת) מזיקים לבריאה שהופקדה בידינו ופוגעים בה, כמו חיצים הנורים. כולנו אחראים בפני שמים, גם אם החוק פטר אותנו מאחריות. וזה קיים לגמרי בהלכה.
אבן מעשה קורא לדיון ולקריאות תלמודיות, הדורשים לשנות את התנהגותנו ולפעול מתוך כבוד לבריאה ואחריות אישית וקהילתית. קריאת המקורות ההלכתיים הללו דרך עיניים 'אגדתיות' מציעה אוצר מילים מהמסורת היהודית כבסיס לדיון באקטיביזם סביבתי.
האדם הופקד לשמור על עולמו של הקב"ה מנזק. זה הפוך מהחמדנות המכוונת אותנו לנצל את משאבי הטבע כדי למלא את תאוות, מפתה להטיל את האחריות על אחרים, להאשים דורות שקדמו לנו בשימוש חורג במשאבים, או לבקש להעביר אחריות לדורות שיבואו.
'שומר שמסר לשומר חייב', פסק רבי יוסף קארו. במבט לדור הבא, לילדינו, חובתנו לא נעלמת והאחריות עומדות לפתחנו. ההיסטוריה תשפוט אותנו בחומרה אם נתעלם מהן.
הקב"ה בוכה במסתרים על חוסר השוויון וההרס שיצרו בני האדם, לפ מקורות מסוימים. אבל הבכי במסתרים כדי לתת לאדם בחירה ולהציב דרישה ללקיחת אחריות פעילה על עיצוב חיינו וחיי כוכב הלכת שבו אנו חיים.
המודל של 'לשומרה', של האפוטרופסות (Guardianship), מציע אוצר מילים משפטי שיאפשר לדבר על האחריות כלפי כדור הארץ והדורות שיבואו באופן רחב יותר. כשומרי כדור הארץ, חובתנו להבטיח את המשך הקיום הבריא של העולם, כולל שמירה על המשאבים הטבעיים והימנעות מגרימת נזק להם, לחיות בר, לצומח ולסביבה הטבעית ללא קשר להשפעה המיידית על אדם מסוים.
'לעובדה' (Stewardship) היא השקפה שמקיפה את הקהילה כולה, ולא מתרכזת רק במזהמים פעילים ובאנשים שיכולים – וצריכים – להתנגד להם, ובכך מרחיבה את האחריות אפילו לנוכחים הפסיביים, העומדים מהצד ולא מתערבים. הרחבת קריאת המקורות ומעבר מהטפה ודרשות מעוררות לב לפרשנות חוקית מתמשכת ומחייבת היא חלק קריטי מהפרויקט המוצג במאמר זה.
פרופ' אריאל אבן מעשה, אוניברסיטת סטנפורד amayse@stanford.edu
מקוצר ממאמר באתר "ראשית – עיונים ביהדות, אתר מכון הרטמן"
https://heb.hartman.org.il/ariel-evan-mayse_where-heaven-and-earth-kiss/
