כתבה על נוצבו (או נוסבו) – איתי משיח ב"הארץ"
מיד חיפשתי היכן התיחס לתסמיני "חרדה מקרינה" וכמובן מצאתי.
משיח ציין שהוא עצמו עבר דירה בגלל אנטנה
(אני דווקא לא, הזמנתי מדידת קרינה מ-3 חברות מובילות בתחום, שמדדו בזמנים שונים, במטרה להצליב. (מתוך מחשבה שלא כולן מושחתות ומשרתות את התעשייה)
כל השלושה נתנו לי דוחות דומים – הדגישו כי האנטנה, שהוצבה במרחק 40 מ' מהויטרינה שלי (ללא קירות בינינו) ממש בסדר – הקרינה נמוכה בהרבה מהתקן. כולם הראו לי כי האנטנה מכוונת לצד השני וכי דווקא מכיוון הכנסייה הפסטורלית הקרינה גבוהה יותר.
הייתי מאד מרוצה ממדידות אלו ונרגעתי.
בשמחה השקעתי בבניית הדירה האהובה, בטוחה שהתקנים שומרים ועלי על הציבור כולו. הרי בשביל זה הם קיימים.
חרדתית אני לא ונושא הקרינה הפסיק להטריד אותי.
רק ש ..
אז נפגעתי – מקרינה. דווקא מבדיקה רפואית (fMRI) שבעקבותיה התפתחה לי רגישות קיצונית לכימיקלים סינתטיים ולקרינה סלולרית ואלחוטית מעשה ידי האדם. הוויפיי הביתי ומיכשור חשמלי החל לגרום לי תסמינים וסבל. ולקח הרבה זמן עד שהבנתי מה מקור הכאבים הנוראיים שתקפו אותי. מעולם לא סבלתי מכאבי ראש לפני כן, הייתי בריאה וחזקה. ובמהירות הפכתי לשבר כלי.
את הקשר לכימיקלים היה קל לזהות (ריחות שהופכים עזים כי חוש הריח מסמן ממה להתרחק)
אבל .. את ה"שפה" של הגוף, שסימן לי בכאבים ותסמינים (כמו הפרעות קצב לב ודימומים מהאף, טינטון ועוד) להתרחק מקרינה – לא הצלחתי להבין. וזאת, כי לא היה לי מידע שיש דבר כזה – רגישות לקרינה, או שקרינה כזו ברמה יומיומית (שעומדת בתקנים) עלולה לפגוע.
ואיש לא ידע לומר לי על זה.
לא הבנתי מה המקור לכאבים באיזורים מסוימים בבית (ובחוץ ובבתים אחרים) ולא באחרים.
אט אט זיהיתי כי הסלולר הוא מקור סבל עיקרי. ועדיין לא באמת הבנתי כי לא היה לי מושג שיש כזו תסמונת – רגישות לקרינה. ולא האמנתי לגופי הקורס והמשובש שמאותת לי שהסלולרי מזיק לי. לא הבנתי למה או שזה יכול להיות. חשבתי שגופי משובש.
ובכל ליבי האמנתי שהתקנים מגינים עלינו.
ולא חשדתי בכלל באנטנה שמולי.
כשרכשתי מד קרינה ערכתי לעצמי בדיקות רבות וגיליתי שבוודאות – כשיש לי תסמינים נמדדת קרינה. כשאין לי תסמינים – הקרינה הנמדדת אפסית. וזה הסדר. לא יצרתי את הכאבים, הם היו שם מסיבה אמיתית – חשיפה לקרינה.
זה קורה רק כשיש קרינה (גם כשאיני יודעת על קיומה) ונעלם כשאין קרינה. וכך זה אצל 10% מהציבור (בדרגות שונות).
והתקנים, כך גיליתי, מגינים על התעשייה ולא על הציבור.
.
היום אני מכירה אנשים שתסמינים קשורים בנוסבו. יש כאלה, ודאי.
רבים מהם מבין פעילי דור 5 הצעקניים, שבכיסם דור 4 והם חוששים מאנטנות ופנסים.
זה ממש לא כל מי שנפגעו מקרינה, לא. ולא כל רגישי הקרינה חרדתיים. לא. הרוב כלל לא מסוגלים לחשוב על קרינה כמקור הסבל. בדיוק כמוני. ואני שהייתי מנהלת בתעשייה ויועצת של חברות תקשורת וסלולר. אבל על קרינה לא ידעתי דבר.
מלימודי הפסיכולוגיה (זה המקצוע הבסיסי שלי) אציין כי נוצבו (כמו גם פלצבו) מאפיין בערך שליש מהאוכלוסייה. והאפקטים הללו, המבוססים על אמונה, מתערערים ונחלשים עם הזמן.
בחלק מהמקרים זה לא מחזיק לאורך אם אין "תחזוקה" של האפקטים. . אגב, אני מקנאה מאד במי שמושפעים מאפקט הפלצבו (או פלסבו) – לא התמזל לי. אם כי המצאתי לעצמי טכניקות חיווט מוחי להתגברות על כאבי הקרינה, כדי לשדר למוחי לתפקד גם כשיש קרינה מסביב (זה לא מונע תסמינים אחרים ונזקים אחרי חשיפות לקרינה. תסמינים שנעלמים לחלוטין כשאין קרינה). למרבה הצער, מאז אני מנהלת את העמותה וקבוצות נפגעות ונפגעי הקרינה הכרתי המונים שתסמיניהם אמיתיים להפליא, לא קשורים לחרדות. תסמינים שהחלו בלי שידעו דבר על קרינה, בלי שחשבו על זה או הבינו מה מקור הסבל הנורא (והוא נורא במקרים הקשים). רבים שתסמיניהם החלו בהתחממות של האוזן או הפנים בצד בו משוחחים בסלולרי, כאב ראש חולף, נימול ביד (או באיזור הכיס בו נושאים את המכשיר הנייד) או בלבול, עייפות וחוסר ריכוז בסיום שיחה ובעיות זיכרון ("איפה הייתי?" אחרי סיום שיחה) – שלב קל של רגישות לקרינה, העלולה להידרדר עם חשיפה מצטברת לקרינה. אצל רבים היום יש קושי להבין מה מקור ה"מיגרנה" או ה"כאב כרוני" או ה"טינטון" ותשישות ותחושת לחץ פנימי או "דפיקות לב מואצות" או "כאבי מפרקים" ושאר תסמיני פיברומיאלגיה ותסמונות מודרניות נוספות שמקורן לא ידוע. אצל כרבע מהם זה נובע מחשיפה למפגעי סביבה – כימיקלים סינתטיים או קרינה. אך בסביבה שהיא מרק רעלים ועתירת קרינה (סלולר, וויפיי ועוד) 24/7 – אין מצבים ללא חשיפה ולכן קשה להבין היכן ומתי יש הקלה ולנסות להבחין מה המקור. זה המצב של רוב מי שנפגעו – לא "נוצבו".
אוקי, פרקתי
וכעת אקרא מה כתב איתי משיח כי השפעת התודעה מאד משמעותית לתפקוד ובריאות, אין ספק
והנושא מרתק
.
על אפקט נוצבו כותב איתי משיח ב"הארץ" .. להלן כתבתו:
ב–1962 בעיירה קטנה בדרום ארה"ב, פשטה מגפה במפעל טקסטיל בעקבות סדרת עקיצות. כ–60 עובדות וכמה עובדים במחלקת התפירה התלוננו על חולשה, סחרחורות, נמלולים ובחילות. חלקן אושפזו.
חיפושית זבל עלומה, טענו, גרמה להתפרצות, שקטעה את העבודה במפעל. אבל הרופאים, המדבירים, נציגי משרד הבריאות וחוקרי החרקים לא הצליחו לאתרה בחיפוש יסודי שכלל שואב אבק. הממצאים כללו נמלה שחורה, כמה יתושים, מבחר מצומצם של חיפושיות, שאינן מזיקות, ואקרית בודדת. מומחי המרכז למחלות מידבקות העריכו בזהירות שהנפגעות נפלו קורבן לחרדה קיצונית. לפי פסיקתם – כלום לא עמד מאחורי המגפה הקצרה.
על הפרשה נכתב ספר "חיפושית הזבל: מחקר בהדבקה היסטרית".
לא כל העובדות השתכנעו. "הביאו לכאן איזה רופא גדול והוא אמר שאנחנו משוגעות", אמרה אחת בראיון לחוקרים. "אבל אנחנו כן נעקצנו".
הייתכן שהחשש מפני הסימפטומים הוביל לסימפטומים? שואל משיח וטוען כי התחושה שבבסיס הסבר כזה מוכרת מחיי היומיום, כמו במקרה של גירוד בלתי נשלט בעקבות הפחד מהידבקות בכינים או מהימצאות פשפשים, כשבדיעבד מתברר שלא היו כאלה. הוא מזכיר כי בתקופת הקורונה רווחה תחושה של סימפטומים שמופיעים בניגוד לכל היגיון מיד בעקבות הידיעה על מגע עם חולה.
ואז .. הוא מביא כדוגמא .. אנשים שחוששים מקרינה וכאב הראש שמופיע כשהם מגלים אנטנה סלולרית בקירבתם, למרות שרגע לפני כן לא חשו בה כלל. איתי משיח, כותב המאמר, מוסיף "גילוי נאות: כותב שורות אלו עבר דירה בגלל אנטנה סלולרית". ושואל אם עובדות מפעל הטקסטיל הציגו מקרה קיצוני של ציפיות שהגשימו את עצמן.
מעמדו של אפקט הפלצבו כבר מבוסס היטב במחקר,
וכעת .. מתרבה המחקר על "התאום הרשע" — הנוצבו.
תופעת הפלצבו מתארת תגובה חיובית לתרופת דמה, או שיפור בריאותי כתוצאה מהאמונה בטיפול — ולא מתוכן הטיפול עצמו. נוצבו היא התופעה ההפוכה, ציפייה שלילית שמובילה לסימפטומים שליליים: מדקירה שכואבת יותר בגלל ההכרזה "זה עומד לכאוב", ועד התפתחות מחלה בעקבות הציפייה לחלות.
כתבות קשורות
- אפקט הנוצבו: כך אנחנו גורמים לעצמנו להרגיש כאב | אמיר צבעוני
- ומה אם אפקט הפלצבו הוא לא עבודה בעיניים? | גארי גרינברג, ניו יורק טיימס מגזין
את הפלצבו גילה הנרי ביצ'ר במקרה, כששירת כרופא מרדים במלחמת העולם השנייה. כשנאלץ לבצע ניתוח דחוף בחייל פצוע והמורפין נגמר, הזריק לחייל תמיסת מלח. הפצוע נהיה רגוע לאורך הניתוח שבוצע ללא הרדמה. ביצ'ר הנדהם הבין את כוח המיינד והחל לחקור את הפלצבו.
לעומת זאת, ב–2011 פורסם מחקר בו הכאיבו למשתתפים ונתנו להם רמיפנטניל, משכך כאבים חזק לא פחות ממורפין. לקבוצה אחת מתוכם נאמר שהחומר שניתן להם יגביר את הכאב. בקבוצה זו המשיכו לחוש אותה רמה של כאב.
"תרופה בעלת השפעה ביולוגית אמיתית יכולה להיחוות כחסרת השפעה בעיני מטופל ששוכנע לצפות לכישלון", סיכמו החוקרים. הציפייה השלילית ביטלה את כוח התרופה. בעוד אפקט הפלצבו הפך מי מלח למשכך כאבים, אפקט הנוצבו אכל את משכך הכאבים בלי מלח.
ההבחנה מהותית לגבי תופעות לוואי. לפי משרד הבריאות, ההנחה הרווחת היא כי תופעות לוואי של תרופות אחראיות ל–5%–10% מאשפוזים בבתי חולים. האם הן נגרמות על ידי התרופות, או בגלל ציפייה של מטופלים?
סקירת מחקרים לגבי תרופה להורדת כולסטרול, סטטין הידוע לשמצה בתופעות הלוואי, התיחסה לניסויים בקרב יותר מ–80,000 נחקרים ומצאה שרק "מיעוט קטן" מתופעות הלוואי קשור לתרופה. רובן התגלו כתגובת נוצבו. תופעות לוואי של סטטין גורמות למטופלים רבים להפסיק טיפול וקשורות באופן עקיף לעלייה במוות ממחלות לב.
משיח מתיחס לתגובת נוצבו המונית של תופעות לוואי של החיסון לקורונה. אירוע שאחראי להתמקדות בחקר נוצבו. בסקירות נמצאה חפיפה גדולה בין תופעות הלוואי שחוו נסיינים שקיבלו חיסון, לאלו של נסיינים שקיבלו פלצבו. אחד המחקרים קבע כי תגובת נוצבו אחראית ללא פחות מ–76% מתופעות הלוואי של החיסון.
לציפיות שליליות בבסיס הנוצבו תורמים גם פרסומים בתקשורת, ברשתות ו"דוקטור גוגל", אבל גם ניסיון קודם, אכזבות, חרדות, ואפילו מידע אובייקטיבי שמגיע מנציגי מערכת הרפואה.
כמה מהסבל הישיר שחווים מטופלים, ומהסכנות שגורמת ההימנעות מטיפול בגלל תופעות לוואי, אפשר לחסוך באמצעות תיאום ציפיות? שואל משיח.
מחקרי נוצבו מספקים תשובות ומעלים שאלות חדשות, בנוסף למחקרי הפלצבו ולמידע מתחומים אחרים כסדק נוסף בהפרדה בין גוף לנפש. אלה מחזקים יותר ויותר את ההבנה שהדברים הם מה שחושבים.
"ברמה המולקולרית האפקט של הנוצבו עובר דרך חרדה", אומר פרופ' אמריטוס מיכאל טל, מומחה לנוירוביולוגיה רפואית שכיהן כנשיא האגודה הישראלית לכאב. "ההורמון שיוצר חרדה במוח, כולציסטוקינין, מעורב גם בתגובת נוצבו. למעשה כשמדובר בכאב, אותו ההורמון משתתף גם בפלצבו וגם בנוצבו: מילים חיוביות מפעילות אותו במסלול משכך כאבים, ומילים שליליות מפעילות אותו במסלול של חרדה וכאב".
את יחסיהם המתעתעים של הפלצבו והנוצבו, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של עולם הציפיות, חווה על בשרו יום אחד בתחילת שנות האלפיים המטופל א'. המקרה דווח בכתב העת "General Hospital Psychiatry" על ידי שלושה פסיכיאטרים מבית החולים בג'קסון, מיסיסיפי.
"תעזור לי, בלעתי את כל הכדורים!" קרא א', בן 26, לפני שהתמוטט בקבלה של חדר המיון. כשנפל נשמטה מידו קופסה ריקה של גלולות במרשם. הוא הובהל לטיפול. בעודו בהכרה, סיפר א' לרופאים שהוא סובל מדיכאון זה כחודשיים בעקבות פרידה. ברגע של קלות דעת בלע 29 כדורים נגד דיכאון, ומיד הרגיש שעשה טעות נוראה. הוא היה שטוף זיעה וחיוור, עם לחץ דם נמוך מאוד ודופק גבוה באופן מדאיג. לאחר כמה שעות של עירוי מצבו השתפר רק במעט. את הכדורים, סיפר א' לרופאים, קיבל כחלק מניסוי קליני שבו השתתף. עד כה השפיעו עליו לטובה. כשהצליחו הרופאים לבסוף לאתר את מנהל הניסוי, התברר שלמעשה א' היה בקבוצת הפלצבו. הוא בלע סוכר. א' הופתע למשמע החדשות; בתוך 15 דקות חזרו כל המדדים לרמות נורמליות, והסימפטומים נעלמו לחלוטין.
במעבדה של פרופ' אסיה רולס איתרו אזור במוח של עכברים שהיה פעיל כשהם סבלו מדלקת במעי. אחרי שהם החלימו, גירו את האזור הזה שוב באופן מלאכותי, והדלקת חזרה. לדברי רולס, "העבודה הזאת מראה שהמוח יכול לייצר מחלות"
איך עובד הנוצבו? "בשורה התחתונה, אנחנו לא באמת יודעים", אומרת פרופ' אסיה רולס, פסיכונוירואימונולוגית מהפקולטה לרפואה בטכניון. "נוצבו יושב על משהו הרבה יותר עמוק, וחלק משמעותי ממנו הוא התניות. המהות של המוח, או לפחות של רכיבים מסוימים שלו, היא בעצם ללמוד מהעבר כדי להיות אפקטיבי בעתיד. מה שהוא יכול הוא מעביר לאוטומציה, והתניות פבלוביות הן דוגמה קלאסית לכך. המוח מקשר בין אירוע מסוים מהעבר לבין הביטוי הפיזיולוגי שהיה לו. אתה מגיב על פי מה שעבד לך בפעם שעברה, כי הרי ניצלת".
מחקר פורץ דרך שנערך במעבדה של רולס והתפרסם ב–2021 בכתב העת "Cell" חושף ככל הנראה רכיב מרכזי במנגנון הנוצבו. החוקרים, בהובלת ד"ר תמר קורן, בדקו עכברים שסבלו מדלקת במעי. הם איתרו את האזור במוח שהופעל בזמן הדלקת, ולאחר שהעכברים החלימו — הפעילו אותו שוב באופן מלאכותי. הדלקת חזרה.
"העבודה שלנו מראה שהמוח יכול לייצר מחלות, או מצבים פיזיולוגיים שונים, לפי תבניות מהעבר", אומרת רולס. "במקרה של נוצבו, אם בן אדם מצפה לתופעות לוואי ויש לו תבנית שלהן מהעבר, עכשיו אנחנו מבינים שהמוח יכול לייצר אותן. אבל יש עדיין המון שאלות פתוחות. איזה טריגרים המוח צריך בשביל להפעיל את התבנית הזאת? האם יש תופעות שלא צריכות תבניות עבר? החורים בתחום הזה אדירים".
מהו ההסבר האבולוציוני לתופעה הזאת?
"לדעתי זה עניין של קיצור תהליכים, בדיוק כמו כל ההתניות. הרי בתגובת נוצבו אתה מצפה למשהו ואומר, אוקיי, אני יודע מה אני צריך לעשות כשהדבר הזה קורה. אני אגיע לבאר הזאת, אני אחטוף שם סלמונלה. כדאי שאכין את הגוף שלי מראש".
זה נשמע הגיוני במקרה של דלקת, כי זו הפעלה של מערכת החיסון. אבל למה למהר להפעיל צמרמורות, כאבי ראש ובחילות?
"בחילה גורמת לנו לדחות משהו, לא לאכול. צמרמורות קשורות בשימור אנרגיה. כל הדברים שאנחנו רואים כשליליים אפשר לראות כחיוביים, כולל כאב. הגוף משחזר סטים של תגובות פיזיולוגיות שאנחנו מפרשים כדבר שלילי, אבל מבחינתו הן חלק מהדרך שבה הוא מתמודד עם אתגרים".
וההפעלה מראש מספקת לו יתרון?
"כן. בהרבה מהתהליכים כל מה שאתה צריך זה אזימוט בהמראה, לתת לגוף טיפה יתרון והוא כבר מגיב באופן הרבה יותר יעיל. זה הכל משחק של זמנים, וזה כנראה קורה לנו כל הזמן בהמון מצבים שאנחנו לא מודעים אליהם. אני חושבת שעכשיו, משום שאנחנו מסתכלים על זה, אנחנו מתחילים לראות את זה יותר ויותר".
ד"ר שרלוט בליז, פילוסופית של הרפואה מאוניברסיטת אופסלה בשוודיה, מציעה לקחת את כל זה עם קורטוב של תמיסת מלח. "אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים מהערכת יתר של התופעות האלה, כי הן דורשות עוד הרבה מחקר", היא אומרת.
לא ניתן לחשוד בבליז שהיא מכחישת נוצבו. למעשה, היא אחת מארבעת עורכי הספר "The Nocebo Effect: When Words Make You Sick" שהתפרסם במרץ האחרון. הספר, שנכתב על ידי מומחים אבל פונה לקהל הרחב, עוסק בתופעת הנוצבו ממגוון פרספקטיבות: פסיכולוגיה, ביולוגיה, בריאות הציבור, תקשורת ועוד. "יש חוקרים שונים שעוסקים בנושא, אבל אין באמת מאמץ מרוכז לחשוב על הנוצבו. זה די מעניין מפרספקטיבה של הרפואה, שאחד מעקרונותיה הוא 'ראשית, אל תזיק'", אומרת בליז (משמעותו המילולית של "נוצבו" בלטינית היא "אני אזיק"). "הרעיון היה לקבץ את כולם בספר אחד ולשאול, מה אנחנו יודעים על זה?"
הספר נותן את הרושם שמדובר בתופעה בעלת השפעה אדירה על הבריאות שלנו. רק הנתון שמייחס 76% מתופעות הלוואי של החיסון לקורונה לתגובת נוצבו יכול לגרום לסחרחורת.
"זה נכון, צריך לקחת את התופעה הזאת ברצינות, אבל צריך גם להיות זהירים. יש כאן קושי מסוים. במטא־אנליזה הספציפית הזאת אנחנו לא יודעים אם אלו היו תגובות נוצבו פרופר, או שלאנשים יש סימפטומים קלים כמו כאב ראש ועייפות כל הזמן והם ייחסו אותם בטעות לחיסון. אני מניחה שהאחוז נמוך יותר. זה מאוד מאתגר לבודד את תגובת הנוצבו מהרעש".
אז עדיף להנמיך ציפיות.
"כן, אני חושבת. אני אומרת את זה כי יש את העניין של משבר השחזור (שבמסגרתו התברר שמחקרים רבים בפסיכולוגיה וברפואה אינם ניתנים לשחזור — א"מ). הרבה מהמחקרים בתחום הפלצבו לא שוחזרו כהלכה, ועדיין הגיעו לציבור הרחב בצורת פסיכולוגיה פופולרית. בכך אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות עבודה טובה יותר, להיות כנים לגבי הדברים שאנחנו לא יודעים. מדע יכול להיות מונע גם ממוניטין".
אפקט הנוצבו מעורר שאלות אתיות ביחסי רופא־מטופל: האם הרופא אמור לחשוף מידע שלילי למרות שהוא יודע שזה עלול להשפיע לרעה על מצבו של החולה? "האם אני רוצה לדעת את כל תופעות הלוואי של הטיפול?", תוהה ד"ר שרלוט בליז, פילוסופית של הרפואה. "אני עצמי מאוד זהירה בעניין הזה"
מאמר שפירסמה בליז ב–2022 דן בגישה ההולכת ומתרחבת שלנו למידע הרפואי שלנו, ואיך היא עלולה לגרום לתגובת נוצבו. בישראל אלו רשימות המחלות המפורטות בדברי ההסבר לתוצאות הבדיקות, למשל, שזמינות תמיד באפליקציה של קופת החולים. במדינות אחרות כמו אנגליה וארצות הברית נוספת גם הגישה לתיעוד מהמפגש עם הרופא, טקסט חופשי שכולל לא פעם תיאורים שליליים ותחזיות עגומות.
"כולנו הולכים למצוא את עצמנו במצבים שבהם מידע ממוסגר באופן שלילי בקשר לבריאות שלנו, או שאנחנו עשויים לצפות למשהו שלילי", אומרת בליז. "טוב שאנשים יידעו איך זה עלול להשפיע על התוצאה ולשלוט בזה. האם אני רוצה לדעת את כל תופעות הלוואי של הטיפול? אישית אני מאוד זהירה בעניין הזה".
להשפעת הנוצבו על תופעות הלוואי יש כמובן פתרון פשוט: כמה מחקרים מצאו שהסתרת המידע על תופעות לוואי מן המטופלים מפחיתה אותן משמעותית. "עבור רופאים, תגובת נוצבו מעלה שאלות אתיות מרתקות", מסביר ד"ר מרקו אנוני, מומחה לביואתיקה, במאמרו "האתיקה של תגובת הנוצבו". "רופאים מחויבים לחשוף את כל המידע החיוני על מנת לכבד את האוטונומיה של המטופל. זו משמעותה של 'הסכמה מדעת'. כולל את תיאור ההשפעות השליליות של הטיפול".
הנוצבו מציג דילמה אתית בין ערך האוטונומיה לבין צמצום הפגיעה בחולה, שני עקרונות יסוד באתיקה הרפואית. רופא רושם למטופל פינסטריד, המשמשת בין השאר בטיפול בהתקרחות. האם עדיף שיספר למטופל שתופעת לוואי שכיחה שלה היא בעיות בתפקוד המיני, אפילו שנמצא שנסיינים שיודעו על כך סבלו מבעיות כאלה פי שלושה יותר מאלו שלא ידעו עליהן?
במשך מאות שנים זו כלל לא היתה דילמה, כותב אנוני. פטרנליזם רפואי נחשב לאורך רוב ההיסטוריה להוכחה ליחסים בריאים בין המטפל למטופל, וטוב היה שהרופא יחליט לטובת המטופל גם בלי ידיעתו, ואף בניגוד לדעתו. היפוקרטס המליץ לרופאים "להסתיר את רוב הדברים מהמטופל בזמן הטיפול… ולא לחשוף דבר לגבי עתידו או מצבו הנוכחי". ב–70 השנים האחרונות הוגבל כוחו של הרופא בעניין זה, וכתוצאה מכך — במקרים מסוימים — גם אונו של המטופל. האם בכל זאת יש דרך לשלב את מסקנות מחקר הנוצבו בלי להפר את חוק זכויות החולה?
"אני בן לאמא יקית, אצלנו כל מה שהרופא אמר היה קדוש", אומר טל. "אחר כך הבנתי שלא חייבים להגיד הכל, כי אם אומרים הכל מכניסים לחרדות. צריך למצוא את שביל הזהב". טל מזכיר שמחקרים חדשים מצאו כי פלצבו יכול להשפיע גם על מטופלים שיודעים שהם עשויים לקבל פלצבו. "אפשר לשאול את הפציינט, האם אתה מוכן שלא נגלה לך באיזה תרופה תטופל?" הוא אומר. הסתרה דומה יכולה לסייע גם בהפחתת נוצבו, אבל טרם נבחנה אמפירית.
חוקרים בדקו גם שיטות אחרות, כמו מסגור חיובי של המידע בסגנון כהנמן — במקום "10% סיכוי לבחילות", "90% סיכוי שלא יהיו בחילות" — אבל התוצאות אינן חד־משמעיות. "אליה קרום, מהמעבדה לגוף ונפש בסטנפורד, הוכיחה שהיחס לתופעות הלוואי הוא הקובע ובעצם אפשר למנף אותן", מספרת רולס. קרום חקרה קבוצת ילדים שעברו טיפול באלרגיה לבוטנים. הטיפול מעורר באופן טבעי תגובות אלרגיות שלעתים קרובות גורמות להפסקתו. לתת־קבוצה אחת הן הוצגו מראש כתופעת לוואי אפשרית מצערת. לתת־קבוצה השנייה הן הוצגו כסימנים משמחים להצלחת הטיפול. התוצאות היו מובהקות: התת־קבוצה האופטימית חוותה פחות סימפטומים והטיפול שלה היה מוצלח יותר.
עבור ד"ר לירון רוזנקרנץ, ראשת המעבדה לפסיכוביולוגיה של אמונות באוניברסיטת בר־אילן, כל זה הוא רק קצה הקרחון. "היום כבר די ברור לנו שלציפיות ולאמונות שלנו יש השפעות משמעותיות ועקביות בהקשר של טיפול ותרופות", היא אומרת. "אם ההשפעות האלה קיימות, למה התחום הזה מגביל את עצמו לאפקט הפלצבו? למה אנחנו לא בודקים איך אמונות וציפיות שיש לנו לגבי כל דבר שאנחנו פוגשים בחיים משפיעות על הביולוגיה של הגוף שלנו, על התגובות הפיזיולוגיות והקוגניטיביות שלנו? זו נקודת המוצא שלנו במעבדה".
אחד המחקרים הראשונים של המעבדה עסק בנוצבו. "במאי 2020, ביציאה מהסגר הראשון, כולם היו נורא בלחץ ואף אחד לא ידע מה זה בכלל קורונה ואיך זה מתבטא", נזכרת רוזנקרנץ. "אמרתי לעצמי, זה אפקט נוצבו מחוץ למעבדה. המון ציפיות שליליות לגבי משהו שכולנו יכולים לחלות בו כל רגע". רוזנקרנץ שאלה אנשים על אמונותיהם ביחס לסימפטומים העתידיים, ולאחר תקופה חזרה לבדוק אילו סימפטומים הופיעו, גם אם לא באמת נדבקו.
"גילינו שהציפייה שניבאה הכי טוב את חומרת הסימפטומים לא היתה עד כמה האנשים פחדו מהקורונה, או עד כמה ציפו להידבק, אלא עד כמה הם חושבים שהסימפטומים שלהם יהיו חמורים, בניקוי הסיבות האובייקטיביות", אומרת רוזנקרנץ. "זה נוצבו בהגדרה. כתוצאה מכך גילינו אמונה שנקראת perceived immunity — עד כמה אני מאמינה שמערכת החיסון שלי יכולה להגן עליי. בשלב הבא אנחנו רוצים להתערב ולשנות אותה אצל אנשים. אולי יש אנשים שמסתובבים בעולם עם האמונה שהמערכת החיסונית שלהם לא יודעת להגן עליהם, כי הרופא אמר להם משהו, כי אמא שלהם אמרה להם משהו. ייתכן שניתן להתערב ולשנות את זה".
ההטיות והדילמות בחקר הפלצבו והנוצבו רבות ומתוחכמות. האם המחקר עצמו מגביר את הרגישות לסימפטומים? האם הרגישות לגלוטן גברה בעקבות השיח התקשורתי בגלל תגובת נוצבו, כפי שטוענים חוקרים מסוימים, או שהשיח התקשורתי רק העלה את המודעות לנושא? עם חלק מהאתגרים אפשר להתמודד במעבדה, מסבירה רוזנקרנץ. "אתה לא רק שואל בן אדם עד כמה הוא רעב. אתה מכמת הורמונים של רעב ושובע בדם, מודד שינויים בפעילות המוחית באזורים שמווסתים רעב, מסתכל על מערכת העיכול. אלה מדדים אובייקטיביים".
לפי מחקריה של ד"ר לירון רוזנקרנץ, אנשים שציפו לחטוף קורונה חזקה אכן סבלו מסימפטומים חמורים יותר. תופעה דומה קרתה גם בחיסון לקורונה: לפי אחד המחקרים, אפקט הנוצבו אחראי ללא פחות מ-76% מתופעות הלוואי של החיסון
אבל פלצבו ונוצבו הם רק מקרים ספציפיים של תופעה רחבה בהרבה, אומרת רוזנקרנץ, ואליה המעבדה מכוונת. "חקר המוח עובר מהפכה בשנים האחרונות. היום אנחנו מאמינים שהמוח הוא איבר אקטיבי לחלוטין, שמייצר כל הזמן תחזיות לגבי מה שהוא עומד לפגוש. קוראים לזה 'תיאוריית המוח התחזיתי' (predictive brain theory)". על פי התיאוריה, רוזנקרנץ מסבירה, התפיסה שלנו מושפעת למעשה ברובה מפרדיקציות שהמוח שלנו מייצר לפי מידע שאסף בעבר. "זה הופך את הכל להרבה יותר יעיל, כי כל מה שנשאר לקלוט מבחוץ זה מקרים של טעויות בפרדיקציה", היא אומרת.
המוח מאזן בין הישענות על התחזיות שלו עצמו, לבין הישענות על המידע החושי, על פי מידת הביטחון שלו בכל אחד מסוגי המידע בכל רגע נתון. "אם אתה הולך בחושך בבית שלך, המוח יסתמך על התחזיות", אומרת רוזנקרנץ. "בנסיעה בכביש מהיר על שפת תהום, הוא יפנה למידע החושי". הדבר המעניין קורה כשהמוח נתקל בטעות, ואז יש לו שתי אפשרויות: לעדכן את המודל שלו על העולם, ולכלול את הטעות לטובת התחזיות הבאות, או לדרוס את הטעות. האפשרות השנייה מזכירה את המיתוס על הילידים באמריקה שלא ראו את הספינות של קולומבוס כאשר הופיעו באופק, כי לא יכלו לדמיין את קיומן. "אם כך, אפשר לטעון שגם הציפיות שלנו יכולות לדרוס מידע קיים ולייצר כאב איפה שכאב לא בהכרח נמצא, או להעלים כאב איפה שהוא כן נמצא", אומרת רוזנקרנץ.
אז שום דבר כבר לא אמיתי? הכל בראש?
"זה שהכל בראש זה לא עלבון. המוח שלנו באמת מייצר הרבה מהמציאות שאנחנו חווים, אבל זה גם אומר שיש לנו הרבה יכולת לעשות משהו לגביה. מצד שני, אני לא טוענת שכאב הוא לא אמיתי. הסימפטומים אמיתיים. אני רוצה למתג מחדש את 'הכל בראש'. הכל בראש לא אומר שזה לא קיים. יש מציאות קיימת, פשוט היא אולי לא משמעותית כמו שאנחנו חושבים שהיא".
מקור – כתבה של איתי משיח ב"הארץ"