בנובמבר 2023 הכריז בית האופנה הצרפתי בלנסיאגה על קולקציית קפסולה של חולצות, בשיתוף פעולה עם הלהקה הבריטית Archive. בכל חולצה יש שבב NFC (כמו בכרטיסי אשראי המאפשרים תשלום בנגיעה).
סריקת שבב החולצה עם טלפון סלולרי נותנת גישה לספריית מוזיקה מקוונת עם שיר בלעדי באורך 8.5 דקות שהוקלט במיוחד. השיר מוצפן בטכנולוגיית בלוקצ'יין ולא זמין להאזנה או להורדה באף פלטפורמה אחרת. אם אין את החולצה, אין את המוזיקה.
(1,250 דולר עולה קפוצ'ון, 750 דולר חולצת טי – וואו)
המיזם תוקשר כחיבור אופנה ומוזיקה כחוויה אישית אינטראקטיבית. "השיר שיצרנו מיוחד מאוד", אמר חבר הלהקה דריוס קילר, אבל הבגדים רגילים והלהקה אותה להקה. רק הפורמט שונה.
שוק האופנה רווי ויש צורך לבלוט. זה מובן.
אולם, גימיק שיווקי זה הוא, בעצם, ניסוי בטכנולוגיה.
זה מתחיל בקטן אך שואף לגדול.
בשנים האחרונות החלו לחבר חפצים דוממים לתשתית מקוונת – "האינטרנט של הדברים".
בתעשיית האופנה הכוונה היא לאפשר גישה למידע או לתוכן באמצעות בגד, באמצעות קוד QR מודפס על הבגד, או .. שבב.
EON היא יצרנית הטכנולוגיה של מיזם החיבור בין בלנסיאגה ללהקה, אך כמות המיזמים הללו והיקפם – עצום. לדוגמא, גם סטארט־אפ ישראלי בשם Boyo עושה זאת. Aura Blockchain Consortium מאגד גורמים באופנת יוקרה (לואי ויטון, פרדה, בולגרי ועוד) שרוצים לעשות דברים דומים. ויש עוד
הכוונה ב"מיחשוב לביש" אינה (רק) בידור ומכירות.
אמצעי הסריקה והשבבים יצרו לבגדים ולחפצים "תעודות זהות דיגיטליות". בגד שכולל שיר בלעדי ומקודד ניתן לקשר לכל תוכן ייעודי.
וכמו דרכונים שחושפים מי אנחנו ומנין באנו, "דרכונים דיגיטליים" יתנו רובד מידע סמוי, שיכול לכלול כל פרט מידע – איפה יוצר הפריט ומתי, מאילו חומרים, באילו מדינות עבר ואיך שונע.
הם יאפשרו שקיפות בשרשרת הייצור של תעשייה מורכבת. מידע על ייצור בגד – היכן, איך ועל ידי מי יוצרו. המידע יוצג ברזולוציה גבוהה, כולל מפות, צילומים וסרטונים. דרכון דיגיטלי יכול לכלול מידע על ההשפעה הסביבתית של הפריט, כמו כמה ליטרים של מים נדרשו לייצרו, כמה אנרגיה צרך ומה פוטנציאל המיחזור. שלא כמו תגיות נייר שאפשר לזייף בקלות, דרכונים דיגיטליים יעידו שהבגד מקורי ולא חיקוי. כמו רישום בטאבו.
דרכון דיגיטלי מחבר בין פריט למידע.
זה טוב.
עד כה לא היתה דרך לדעת היכן ואיך יוצרו פריטי אופנה ואם הם מקוריים.
דרכונים דיגיטליים מקשרים למידע שמוצפן בטכנולוגיית בלוקצ'יין (נחשבת מאובטחת יחסית), אך נותרת שאלה אם המידע שניתן בהם אמין.
מותגי יוקרה ישתדלו, כנראה, לתת מידע מדויק, אבל בשרשרת הייצור הארוכה יש מקומות רבים להפרה של חוזה האמינות.
אבל עולה שאלה מטרידה ..
מי ינהלו את המידע ומה ניתן לעשות איתו, האם ניתן להשתמש בשבבים למעקב ולמי ימכרו מידע עלינו.
טכנולוגיה תמיד השפיעה על עיצוב אופנה, המצאת מכונת התפירה איפשרה לשווק אופנה עונתית במחירים נגישים, חדירת אופנים לשימוש המוני דרשה בגדים נוחים לנשים שיאפשרו רכיבה, כניסת מכוניות לשימוש שוטף שינתה לבוש להתאמה לחללים קטנים ועוד.
דרכונים דיגיטליים ושבבים בבגדים פחות קשורים למראה הבגד או הרכבו, אלא למה יעשה הבגד, או איך יגיב.
כשני עשורים נמכרים צמידי כושר וחולצות שעורכות בדיקות ומציגות מדדים.
לדברי ד"ר כרמל ווייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב, השבבים בבגדים והדרכונים הדיגיטליים מאחדים מגמות שהתגבשו במאה ה-21:
1- התקרבות הטכנולוגיה לגוף – "מאובייקט גדול בבית לאובייקט זעיר ביד, למשהו לביש. השלב הבא הוא צ'יפ לתוך העור כחלק בלתי נפרד מהגוף".
2- "העצמי המכומת" – שאיפה "לדעת את עצמנו ולבטא את עצמנו באופנים כמותיים, דרך מספרים ומדדים שבעבר לא היו נגישים לנו, והטכנולוגיה עוזרת לנו לשלוף אותם" – לדברי וויסמן דרכונים דיגיטליים הם הרחבת הרעיון.
השאלה היא .. מי עוד יראו את המידע שלנו וישתמשו בו.
העולם סביבנו עובר "הנפשה בעזרת דאטה", מסבירה ד"ר ווייסמן. ".. לחפץ או לחומר יש סיפור ונקודת מבט על העולם שלא קיימים בהכרח רק כסמל וכלי לבני האדם. אפשר לראות את זה גם כחלק מתרבות ה־woke. אנחנו לא מדברים עדיין על זכויות לדומם, תודה לאל, אבל אנחנו ערים להיסטוריה ולהקשר של כל דבר, וזה עניין חשוב בעולם שמבוסס על ניתוק המוצר המוגמר מתנאי הייצור שלו".
הרצון לדעת על חפצים סביבנו לא חדש. הממד הדיגיטלי, האינטראקטיבי והמתחדש מספק זאת. "המידע על החפץ הוא לא רק הסיפור שלו; הוא ה'נשמה' שלו. וזה מקרב בין בני אדם לחפצים כי גם הם כבר לא דוממים. זה סוג של פעימת לב, יש להם סוג של 'חיים'. זה נותן לחפץ הנפשה ונוכחות הרבה יותר 'חיה' בעולמנו ומקדם תודעה של 'קסם'. עכשיו רק חסר לחבר לזה בינה מלאכותית גנרטיבית כדי שהחולצה גם 'תדבר' ותזכיר לנו לכבס אותה".
זה ציטוט .. ברור, כן?
(אני לא בעד מותגים וקשקושי מיתוג בכלל, ובטח לא כאלה עם מידע מיותר או סיכוי של מעקב אחרי. זאת, למרות עשרות שנים של ניהול מחלקות אסטרטגיה שיווקית, פיתוח מוצרים ומומחיות בניתוח התנהגות צרכנים ותהליכי מיתוג).
חברות שהחלו לשלב דרכונים דיגיטליים במוצרים, כמו Tod's שהשיקה תיק עם שבב NFC, מדגישות יתרונות: שקיפות, ודאות ובעלות. דרכונים דיגיטליים מעניקים לבגד עומק אישיותי ומעצימים קשר לצרכנים וצרכניות.
באופנת יוקרה נחשבים ערכי מקוריות, אותנטיות, ערך מוסף וסטטוס כקריטיים. פה מוכנס גם "סטוריטלינג" – גישה לסיפור של החפץ, שמספר על "חייו".
אבל ..
למותגים יש אינטרסים נוספים, כמו אפיקי הכנסה ופריצת גבולות – דרכונים דיגיטליים יאפשרו לקשר בגד לאינספור אפליקציות ותכנים מקוונים. האופציות למונטיזציה כמעט אינסופיות.
אריאל חסן, יזם סטארט־אפ ישראלי Boyo, מסביר שזו המטרה – צרכנים לאורך זמן. דרכון דיגיטלי יחבר לשלל שירותים – חנויות מקוונות, המלצות סטיילינג, אפשרויות שימוש, רכילות מי עוד קנה את הפריט ואיפה ויצירת קהילות לתקשורת (וואו, למי יש זמן לכאלה שטויות?). ואכן, בית האופנה מוגלר שתל דרכון דיגיטלי בסדרת תיקים חדשה, ומעבר למידע על שרשרת הייצור יש גישה לסיילים עתידיים.
המעצבת ירדן חנוכה, בעלת המותג Jor-D, השיקה בשבוע האופנה בתל-אביב קולקציית קפסולה ניסיונית יחד עם Boyo. בחלק מהדגמים נשתלו שבבים שבסריקתם אפשר להגיע לחנות מקוונת בגרסתם הדיגיטלית ולאסוף אותם כעבודות אמנות דיגיטליות.
בגלל ההתמכרות למותגים בעולמנו, דרכון דיגיטלי נחשב משמעותי.
דרכון כזה לא רק ישחזר מסלול חיי פריט מהמפעל עד לצרכן, אלא ישפיע גם על שוק היד השנייה, הנחשב ירוק יותר. פלטפורמות אינטרנטיות כמו Vestiaire Collective או The Realreal מאפשרות לצרכנים להרוויח כסף במכירת בגדים משומשים. המגמה סוחפת מותגים כמו Coach ו־Mulberry, שהחלו למכור פרטי יד שנייה שלהם. כלכלה מעגלית שחשובה בה שאלת המקור כי הפריטים מגיעים מאנשים פרטיים, ולא ממפעלים. פלטפורמות לאופנת יד שנייה מנסות להתמודד עם סוגיית החיקויים בבחינה פיזית של כל פריט בידי עובדים ייעודיים, אבל זה מסורבל ובזבזני, איטי, לא ירוק בכלל, פרוץ ומועד לטעויות. דרכונים דיגיטליים מוצגים כפתרון.
לדרכונים דיגיטליים בבגדים יש יתרונות
(האיחוד האירופי מתכנן לכלול אותם באופן גורף החל מ-2030).
אבל ..
אם נוכל לעקוב אחרי הבגד,
יוכל הבגד לעקוב אחרינו ..
כל תנועה ומיקום עלולות להירשם.
נזכיר כי .. טכנולוגיית כושר לבישה, כמו צמידים שמנטרים מדדים וביצועים בספורט, מכרו מידע לחברות ביטוח בארצות הברית. מי ששמרו על כושר זכו להנחות בביטוח.
כמו שהרשתות החברתיות עוקבות אחרי הרגלי הגלישה שלנו, מנתחות את הנתונים, בונות פרופילים מבוססי סטטיסטיקות, גם שבבים ותגים יכולים לומר כמה פעמים נלקח בגד בחנות לתא ההלבשה, עם איזה בגדים נמדד וכך לאפיין טוב יותר את קהל הצרכנים.
כל טכנולוגיה חדשה נוצרת כדי לתת מענה לצורך.
בדרך כלל הכוונה הראשונית טובה. אבל לעתים משתמשים בה לא רק כדי להיטיב.
מידע רב מחפצים ופעולות ברשתות החברתיות נמכר כ"ביג דאטה" לחברות מסחריות שלא צוינו לציבור כחלק מהעסקה.
המידע שייאסף עלינו ישמש לפרסומות ממוקדות עוד יותר. זה ברור.
אבל .. גם עלול לשמש להרכבת פרופיל אינטימי של חיינו.
בנוסף למעקב של הסמרטפון ושאר הציוד ה"חכם", שמנטרים את הגוף והחיים, גם התחתונים יתחילו "להלשין" עלינו, מגחך לירוי שופן, בכתבה ב"הארץ".
(ולא הזכרנו קרינה במידה והשבבים ישדרו באופן פעיל, כפי שיש בשעונים וצמידים "חכמים" שמנטרים מדדים שונים בגוף ומשדרים לסלולרים, למערכת רפואה ולחברה)
.
מוצרים "חכמים" מפרים פרטיות ומפרסמים צילומים מביכים, מקרינים, מתפוצצים ונשרפים .. אנושות "טיפשה"
מוצרים "חכמים" לא רק מקרינים, אלא מתפוצצים ונשרפים .. והפעם בת 4 עם כוויות קשות
