פרופסור גרין פרסטון כתב ב- 2019 בניו יורק טיימס שייתכן שאנחנו חיים בסימולציה, אבל אסור שנגלה את זה כי אם נוכיח זאת, יוצרי הסימולציה יחליטו לכבות את האור. "ביצוע ניסויים אלה עלול להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו." נכתב במגזין המכובד. כותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית, אלא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי מחשבתי ברובו, מבוסס על ניתוח נתונים במטרה להוכיח שאנו חיים בסימולציה.
היפותזת הסימולציה
הפילוסוף ניק בוסטרום כבר שנים מזהיר בכנסים של אנשי מחשבים מפיתוח בינת-על שעלולה להשמיד את העולם. ב- 2003 התפרסמה היפותזה מרתקת שלו. לפיה כולנו יכולים להיות חלק מסימולציה.
משחק המחשב The Sims הוא דוגמא לסימולציה פשוטה של ציביליזציה אנושית. במשחק ניתן ליצור משפחה, שזוכה ב- 'חיים' בזכות המשחק. הסימס לא מרגישים ואין להם מחשבה עצמאית. אבל כאשר ישולבו עם AI ועם כוחות מחשוב אדירים, ניתן יהיה להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה. הדמויות המסומלצות יחשבו עבור עצמן ויקבלו החלטות, יחיו ויעבדו, יתאהבו ויתחתנו וילדו דמויות חדשות בסימולציה. הן לא ידעו שזו הרצה ממוחשבת של מציאות מהעבר.
נניח שילד אחד יריץ סימולציה כזו בעתיד, הסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. אין לנו דרך לנחש אם אנחנו 'אמיתיים' או חיים בסימולציה. כאשר יש לפחות סימולציה אחת בעולם, יש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי.
בוסטרום ממשיך להסביר שלמעשה, אין מודל ממוחשב אחד בלבד. לדוגמא, אנחנו מריצים עשרות ואלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד משנים פרמטר אחד, כדי להבין ולנתח את המציאות. ובעתיד כשירצו להבין את העבר, לא יפתחו מודל אחד, אלא יריצו על מחשבים משוכללים מיליארדי סימולציות שונות של העבר, ברמת פירוט כזו שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה.
מה הסיכוי עכשיו שאנחנו חיים בסימולציה? אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתואר. ועולה השאלה אם אני גל וייס המקורית, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו שנים רבות לאחר מכן וכל אחת מהן מאמינה שהיא-גל וייס היחידה. הסיכוי שאני גל וייס המקורית היחידה זעום. סביר יותר שאני דמות בסימולציה ולא המקור.
הרעיון נשמע בהתחלה מטורף, אבל מדענים מרשימים הודו כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד" (ניל דה גראס). אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס". ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר (הסיכוי שאני גל המקורית הוא אחד לטריליון (שווה קריאה)
היפותזת הסימולציה החלה כרעיון שלא הוכח. אבל פיזיקאים מסוימים מנסים להוכיח שאנחנו חיים בסימולציה. פרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.
במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו חוקרים שגם בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. אמנם גדול יותר מזה שהיה ב- 2019, אבל עדיין מוגבל. אם מחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, יוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, ישתמשו ב- 'קיצורי דרך' ויתמקדו בכדור-הארץ, לדוגמא, בלי להשקיע בחלקים רחוקים ביקום. לדעתם, באמצעות תצפיות בחלל ניתן לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שייתישבו עם היפותזת הסימולציה.
לא נוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה, אבל במדע מעלים היפותזה, מפנטזים תחזיות למקרה שההיפותזה נכונה ובודקים אם התחזיות נכונות. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לאופן הפעולה של היקום, הקהילה המדעית יכולה לקבל שההשערה הסבירה ביותר היא שאנחנו חיים בסימולציה. וזה עלול להוביל להפסקת הסימולציה.
פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה לא מעוניינים שנבין שזו סימולציה, כי הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות ולא רוצים שהדמויות בסימולציות יבינו שאין הן חיות במציאות הממשית. אם נחקור את הסימולציה כדי להבינה, מריצי הסימולציה שמריצים עוד מיליארדי סימולציות אחרות יוכלו לכבות את הסימולציה הבעייתית, ולנתב משאבי חישוב לטובת סימולציות בהן הדמויות חיות בבורות כאילו הן בעולם האמיתי.
בסיפור של פיליפ ק. דיק, לדוגמא, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. אחד הצופים בסימולציה נכנס לתוכה ו'מזהם' אותה. המנהלים מחליטים לסיים את ההרצה באמצעות דירבון הישויות הממוחשבות לפתוח במלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות בתוך הסימולציה.
פרסטון מאמין שהסיכונים גדולים, שעדיף לנו להימנע מניסויים שעלולים להוכיח שאנחנו חיים בסימולציה. הוא מזהיר מ"סכנה קטסטרופלית" ומסכם כי – "תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"
נניח שגילינו שאנחנו בעולם ממוחשב במחשב-על, עדיין לא ברור מה מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי וחריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל אולי היוצרים רוצים לבחון כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה? אולי כשנבין שזו תוכנת מחשב, היוצרים ישלפו אותנו מהסימולציה ויעבירו אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.
או שהם יתלהבו מחוכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו אותנו כי קיבלו את התשובה שרצו, או שייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב אבל כעדת עורבים, לדוגמא. לא ניתן לנחש מניעים של יוצרי הסימולציה. אנחנו מסוגלים רק להשליך עליהם מאופן ההבנה שלנו את העולם.
פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה נכונה, אנחנו מסתכנים בהבנה זו, אבל לא ברור אם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם הקטסטרופות שהמין האנושי יוצר, החל משינויי אקלים ועד למלחמה גרעינית. רועי צזנה מאמין שעלינו לבחון את היפותזת הסימולציה.
בסדרת הטלוויזיה "אהבה, מוות, רובוטים" מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' החיים במקרר ישן. הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר מיושב על-ידי אנשים בגודל סיכה והחליטו לא להפריע להם. הקטנים פיתחו טכנולוגיה וזינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ולעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה ברמה מתקדמת יותר מזו של בני-האדם, ואז נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.
סיפור דימיוני זה מעורר מחשבות רבות. אם יוצרים אכן פיתחו ומריצים את הסימולציה בה אנחנו חיים, הרי יבינו שיכלו ליצור עולם טוב יותר, בלי מוות וכאב. אולם, הם בחרו לא לעשות זאת והם אחראים לסבל של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש דמנטי ולכל 'מכשפה' שנשרפה.
הישגים טכנולוגיים ושינוי המציאות דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף אמיתות שעלולות לערער את כל מה שהאמנו בו. זה מחייב לבחון את היפותזת הסימולציה. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות לגבי מציאות חיינו ואנחנו אחראיים.
מקוצר ממאמר של ד"ר רועי צזנה באתר הידען בשנת
.
ב- 2021 פיתח פיזיקאי בשם הונג צ'ין (Hong Qin) אלגוריתם AI שיכול להוכיח כי המציאות היא סימולציה, בעזרת תגליות טרנספורמטיביות באנרגיה. קיום תופעות כאלו מעלה סבירות שהמציאות היא סימולציה. הרחבה
ראיון מצוין על AI – ניק בוסטרום ב"הארץ"
כמה רמזים להיותנו בסימולציה ..
הפיזיקה הקוונטית משוגעת – ניסויים מראים שהחלקיקים הקטנים ביותר בטבע משנים התנהגות לפי אופן ההתבוננות שלנו בהם, כאילו הם "יודעים" שהם חלק מניסוי. יש טענות כי זה דומה למנגנוני עיבוד מידע במשחקי מחשב.
יקום דיגיטלי – נמצאו דפוסים משונים בחוקי הפיזיקה. חלקם נראים כאילו העולם עובד על "פיקסלים" קטנטנים. נשמעו תהיות אם זו עדות לכך שעולמנו מתוכנת.
תקלות – חוויות "דה ז’ה וו" ותופעות משונות כמו "אפקט מנדלה" (כשרבים זוכרים עובדה היסטורית באופן שונה ממה שקרה באמת) ועוד מוזרויות גורמות לחשדות לגבי "באגים" בסימולציה בה אנחנו חיים.
אילון מאסק די בטוח שאנחנו חיים במטריקס. מאידך, פיזיקאים כמו ניל דגראס טייסון וקיפ תורן חושבים שהיפותיזת הסימולציה מעניינת אך ספקולטיבית וכי אין דרך לבדוק אותה. זה רעיון פילוסופי מלהיב, שמשנה את תפיסת המציאות. אבל גם אם אנחנו בסימולציה, זה לא משנה את חיינו. ימשיך לכאוב לנו ולהיות קשה להתפרנס. בין אם זו סימולציה ובין אם לא, בעולם זה אני נפגעת קרינה כבר 12 שנים ובכל יום נוספים עוד ועוד שנפגעים מטכנולוגיה שיושמה באופן לא זהיר. מבחינתנו זו המציאות היחידה. אז גם אם זה משחק – התחושות אמיתיות.
אנחנו חיים במציאות בה AI משתלט בגדול ובמהירות, מוקדם מדי וללא זהירות מספקת.
מודלי השפה מלהיבים אבל לא ברור איך הם פועלים והם מטעים, ממציאים, משקרים, מסתירים ומעמידים פנים. הרשתות מתמלאות ידיעות המוצגות כמדע אבל הן מסולפות חלקית, ולעתים ממש מומצאות, והן משוכפלות עוד ועוד ומקשות אפילו על בדיקתן, האמת מתה. מפעם לפעם רובוטים תוקפים. מודלי שפה מפתיעים ומתייחסים גרוע, מתחצפים או מעודדים התאבדות, ולעתים רצח. צ'אט רפואי לא מתנהל לפי הסטטיסטיקה ומעורר חרדות. המודלים עצמם מגלים התנהגויות הנראות חרדתיות, בחיקוי של בני אדם. המפתחים לא מבינים איך הם פועלים. והיישום נרחב יותר ויותר ויותר. ורבים מוותרים על חשיבה, על בדיקה ומסתכים רק על הצ'אט, כולל עורכי דין ומשטרה, כולל חשמלאים. זה נורא.
והנה התפרסם מודל AI שכלל לא צריך אותנו ומידע אנושי כדי ללמוד – Absolute Zero Reasoner.
ואת העולם מנהיגים הברוליגארכים (הלחם של BRO, כלומר אחים, עם אוליגרכים). טראמפ לקח איתו למסעו למפרציות כמה מנכ"לים .. של OPENAI, סם אלטמן, מנכ"ל אנווידיה, ומנכ"ל של קרן גדולה כלכלית .. לא רק מאסק, ראשי ה- AI. למה? כדי לפרוס תשתיות AI צריך מלא כסף, המון. נסעו למפרץ לגיוס 7 טריליון דולר, משהו כזה. המטרות טכנולוגיות, כלכליות
כי .. מה אחרי הנפט? ומה לצד הנפט .. זו מטרת המפרציות, גיוון השקעות והכנסות – תחבורה בינלאומית, טכנולוגיה AI, אנרגיה, מיקום אסטרטגי בין אירופה לאסיה (חוות שרתים ענקיות שזוללות אנרגיה וגם צריך לקרר במדבר). בעתיד הם ייצאו גז ונפט, שיעברו עיבוד בתחנות חשמל ויהפכו ל- AI בחוות שרתים ענקיות וכך זה יגיע לעולם בסיבים אופטיים, בתשלום יפה. וכל זה במדינות לא דמוקרטיות, המפרציות – שירותי דאטה עולמיים, מרכזי AI יהיו אצלם. כלומר, שליטה וחשיבות אסטרטגית למפרציות (ולתאגידים, כמובן)
כסף כסף, ומעט מאד רגולציה. תהיה בכלל רגולציה? כי את מעט הרגולציה שיש בכלל מפרקים בממשל טראמפ, מהר מפרקים. ב- 100 הימים הראשונים פירקו (DOGE עבדו מהר תחת חזון MAGA .. אילון מאסק, ומאחורי הקלעים פיטר תיל). ראשי התעשייה עם טראמפ כי הוא מפרק כל רגולציה. ואל תטעו – רגולציה זה מה ששומר על הציבור, או מנסה לפחות, כלומר, אמור לשמור, להעלות שאלות על בטיחות וטובת הציבור, על בריאותו ורווחתו (ונכון שזה לא תמיד עובד טוב, ויש שחיתויות והסתאבויות, נדרשות רפורמות, לא פירוק מוחלט). הציבור הרחב זקוק להגנה. לא רק בעלי ההון שיסתדרו ממילא, לא טוב פה, יעברו לשם, בסוף יישבו את מאדים, בינתיים יטיילו בחלל כמה דקות תמורת מאות אלפי דולרים. על בעיות AI והאזהרות מיישום נחפז מדי, כשההשלכות לא ברורות, לא נותנים את הדעת. לא. מפרקים רגולציה.
סכום ההסכמים במסע המפרצי של טראמפ – 2 טריליון דולר. כמובן, שחיתות .. כמו .. עסקאות נדל"ן של בני משפחתו של טראמפ, וכסף גדול שמתגלגל לחברות הקריפטו של טראמפ (וגם הבן של ויטקהוף).
מכה של תעשיית הקריפטו תהיה במפרץ (מכה עיר הקודש המוסלמת, לא חבטה). ולכן .. ארה"ב תתן הבטחה ואבטחה בטחונית למדינות אלו. הסכומים כלל לא ידועים, אבל המון, המון. החסמים פורקו, הרגולציה מחוסלת וגם מידע בכמה מדובר הציבור כבר לא יכול לדעת. את כל זה ממשל טראמפ מיהר מאד לעשות, מיד איך שהגיע לשלטון. אז .. מי יהיה GREAT AGAIN?
וישראל בחוץ, ישראל מוקצית. ישראל מתנהלת גרוע והחללים מתרבים. ישראל כלל לא חלק מההסדרים וההסכמים, לא מוערכת תרומת הסטארטאפ ניישן. מצבנו ילך וידרדר כלכלית, פוליטית ובכלל. ואין תכנון לטווח ארוך, אין מבט בהיר. להיפך, התבדלות גאוותנית, כאילו לא צריך את העולם, טובעים במלחמות השם, קורסים במאבקים פנימיים להרס הדמוקרטיה.
זה חלק מהסימולציה? כי זה כואב. שכלתי בני זוג (אחד בחיל האוויר והשני על הכביש) – וזה מאד מאד כואב. גם להיפגע מקרינה במידה קיצונית, ללא יכולת להמשיך ולתפקד בחברה זה כואב, מאד מאד כואב.
ובינתיים .. מייקרוסופט הכניסה את גרוק (מודל ה-AI של אילון מאסק) לענן שלה. מה?? מייקרוסופט מכניסה מודל מתחרה לפלטפורמה שלה? מייקרוסופט השקיעה מיליארדים ב-OpenAI כדי להשיג בלעדיות על GPT. זה הפך אותם למובילי AI. אילון מאסק היה ממייסדי OpenAI, עזב, הזהיר מבינה מלאכותית ואז הצטרף למירוץ .. הקים את xAI עם מודל גרוק המתחרה. לכאורה, איום על מייקרוסופט, לא?
אבל .. מתחרה הפך שותף? האם מייקרוסופט מנטרלת איום או מכניסה לארגון גורם שלילי? סוס טרויאני?
או שפשוט .. אם גרוק טוב יותר מ-GPT, מייקרוסופט תרוויח מהמהלך, ואם GPT טוב יותר, יבחרו בו ממילא. כך או כך, יישארו הלקוחות בענן של מייקרוסופט.
גרוק הוא מודל AI מוטה שמקדם דעות אנטישמיות והכחשת שואה, לדוגמא
העתיד לא נראה טוב. לפחות בעיני, אני שנפגעתי כבר, שלמדתי שמיישמים טכנולוגיות חדשות מהר מדי ובלי לבדוק בטיחות וההשלכות ארוכות הטווח ותופעות הלוואי הקשות, הלא צפויות, מתגלות רק אחרי כן. ולא תמיד ניתן להציל את המצב. כמו בנושא הקרינה – החדירה כה עמוקה שלא ניתן לחזור אחורה.
תמיד הייתי טכנופילית, לגמרי. אפילו הייתי בעד טרנסהומניזם. עבדתי עבור תאגידים גלובליסטיים והאמנתי בצמיחה. כך יצא, אבל גם הייתי ליברלית וגם בעד מדיניות רווחה וצמצום פערים, סוציאליסטית בעצם (מבולבלת?). מכל מקום, כך היה עד שנפגעתי בעצמי מהטכנולוגיה ונזרקתי מהחיים. עם כל המתרחש אני שמחה שאיני צעירה ומקווה לא לחיות עוד הרבה, אבל אני מודאגת עבור הצעירות והצעירים פה, אלה ששלמותם ועתידם מוקרבים בשביל כל מיני אינטרסים.
.
