שימוש גובר במשככי כאבים ממכרים בקרב פצועי המלחמה

תחקיר "שומרים" מצביע על זינוק בצריכת אופיואידים, שעלול להביא להתמכרות מסוכנת.

צילום מתוך מוסף "7 ימים" בידיעות אחרונות

להאזנה לכתבה, שהוקלטה על ידי המרכז לתרבות מונגשת, בקישור זה

https://www.podbean.com/player-v2/?i=78y6c-18d2a27-pb&from=pb6admin&share=1&download=1&rtl=1&fonts=Arial&skin=f6f6f6&font-color=auto&logo_link=episode_page&btn-skin=60a0c8

במחלקת השיקום בבית החולים שיבא תל השומר מגלים שהפציעה היא רק התחלה של מסע ארוך הכולל אשפוז, שיקום והרבה כאב. פחות מדובר המאמץ למנוע התמכרות.

הפצועים מנסים כל משכך כאבים שיש. הם נוטלים, לעתים, עשרות מהם מדי יום. המרואינים ציינו כי לא הזהירו אותם שחלק מהתרופות עלולות להיות ממכרות ועלולה להתפתח תלות. הפסקה היתה כרוכה בתסמונת גמילה (קריז), מעבר להתגברות הכאבים.

רבים ממשככי הכאבים הם ממשפחת האופיואידים, שהם יעילים אך מאד ממכרים.

( ‍השפעות לא צפויות של משככי כאבים נפוצים (ללא צורך במרשם) )

בעבר שימשו לטיפול במצבי חירום או בחולי סרטן סופניים, אבל שיווק אגרסיבי ופושע בארה"ב משנות ה־90 הביא למאות אלפי מקרי מוות ממנות־יתר ומיליוני מכורים. בישראל נרשמה בעשורים האחרונים עלייה חדה בשימוש באופיואידים, בקרב מטופלים מתחת לגיל 65 שאינם מתמודד סרטן – סדרת תחקירים בנושא בשומרים.

לפי נתוני קופות החולים, ב־2023 נבלמה העלייה והתייצבה על כ־90,000 ישראלים שקיבלו מרשמים לאופיואידים חזקים, מתוכם כ־21,000 במשך יותר מחצי שנה.

שימוש ממושך באופיואידים מוביל בהכרח לפיתוח תלות פיזית. כלומר, הפסקת נטילת התרופה גורמת לתסמיני גמילה. בקרב חלק מהמטופלים תתפתח התמכרות, תוך נסיגה מביצוע מטלות, עבודה או לימודים, פגיעה בקשרים חברתיים, אי יכולת לשלוט או להפסיק את השימוש ועוד.

אין נתונים רשמיים, ואף לא הערכה, לגבי מספר המכורים לסמים בישראל, ולא שיעור המכורים לאופיואידים.

לפי דוח מבקר המדינה מ־2022, כ־27,000 מכורים לסמים ולאלכוהול מוּכּרים לרשויות, אך משרד הרווחה העריך שיש כ־120,000 נמצאים "על רצף ההתמכרות". לפי הדוח, הנתונים הקיימים אינם מספקים תמונת מצב מלאה ועדכנית על היקף המשתמשים בסמים ובאלכוהול. גורם במשרד לביטחון לאומי העריך שהמספר האמיתי קרוב יותר ל־200 אלף מכורים.

נתונים שהתקבלו באמצעות התנועה לחופש המידע, על מתן אופיואידים במחלקות השיקום בבתי החולים, מציגים מצב מדאיג של זינוק בשימוש במשככי הכאבים האופיואידיים מאז פרוץ המלחמה.

בבית החולים השיקומי בתל השומר, מיד לאחר 7.10 חלה עלייה חדה במתן אופיואידים. בספטמבר 2023 ניתנו 194 כדורי "טרגין 20" (אוקסיקודון). בנובמבר 2023, ניתנו 632 כדורים ובדצמבר 817. בנובמבר 2023 ניתנו בבית החולים השיקומי 5,543 תרופות אופיואידיות, לעומת 2,656 בספטמבר. בדצמבר 2024, ניתנו 4,462 תרופות אופיואידיות.

באיכילוב נרשמה עלייה משמעותית ומתמשכת בשימוש בתרופות אופיאטיות. ב־2022 הזמינה מחלקת השיקום של בית החולים 899 תרופות אופיואידיות מבית המרקחת. ב־2023, שרק החודשים האחרונים שלה הושפעו מהמלחמה, המספר קפץ ל־1,146, וב־2024 נותר המספר גבוה – 1,545 הזמנות. עלייה של כ־72% בשנה שעברה לעומת 2022, טרום המלחמה.

בפציעות מלחמה לא תמיד קיים תחליף לטיפול באופיואידים. לעתים השימוש נעשה רק בהתחלה, ולפעמים גם בהמשך. הפיזיותרפיה כואבת מאד לרבים מהפצועים עד שרק מינון אופיואידי מאפשר להם לזוז ולהתקדם בשיקום.

העלייה בנתונים נובעת מאופיואידים "התחלתיים", כמו אוקסיקוד במינון נמוך, ופחות מתכשירים עוצמתיים כמו מדבקות פנטניל במינון גבוה. אולם, השאלה היא מה קורה אחרי השחרור מבית החולים ומעבר לטיפול רפואי בקהילה (אגף השיקום וקופות החולים). נדרש מעקב שלא מתפתחת התמכרות, שרופאות המשפחה יידעו כמה תרופות לקחו בעת השיקום ואם הראו סימני קושי, התמכרות, או ניסו להוריד את המינון ולא הצליחו בגלל "קריז".

נרקוטיקה צריכה להישמר למקרי חירום ושלבי ההתחלה הקשים ולא לצרוך אותה באופן קבוע. הבעיה היא שבהתקף כאבים, קשה לשלוט ונוטלים כל דבר. כשיוצאים מהמחלקה לסופ"ש הם מקבלים מזרקים בכמות מדויקת. אבל אחרי השחרור, אין פיקוח על מהירות צריכת כמות הכדורים הניתנת ואם חלה עלייה בשימוש.

כתבה בכאן 11 על משככי הכאבים שהרגו מאות אלפי אמריקאים (ומשווקים בכל העולם)

מקרי התמכרות יתפתחו בחלק מהמקרים ויצריכו טיפול והתערבויות, כי האופיואידים הם חומרים ממכרים מאד. והורדת מינונים חייבת להיות הדרגתית וזהירה. אסור להפסיק בבת אחת וללא טיפול מתאים, כי אז מכורים עלולים לעבור לסמי רחוב.

לפי הצבא, חיילים שמטופלים באופיאטים מצויים במעקב. כאשר עולה חשד לפיתוח תלות או התמכרות, מתיעצים עם ראש תחום הטיפול בכאב בצה"ל, רופאה בדרגת רב־סרן במילואים. משככי הכאבים נרשמים בהתאם לנדרש, תוך מודעות לסכנת התלות.

הוקמה יחידה בשם "ממשיכים בחיים", שנועדה ללוות פצועים במהלך השיקום, ולתת תמיכה על ידי מנטורים ועמיתי שיקום (שאינם אנשי מקצוע אך בעלי רקע שיקומי או ניסיון חיים רלוונטי). בסוגיות רפואיות, כגון חשש התמכרות למשככי כאבים, המנטורים יכולים להתייעץ עם גורמי מקצוע ביחידה.

בצבא סירבו לתת נתונים על שימוש באופיואידים, התמכרויות ולראיין את אנשי המקצוע. דובר צה”ל מסר כי הליווי "מקיף ומותאם אישית".

באגף השיקום של משרד הביטחון דיווחו כי מספר מרשמי האופיואידים, שנופקו לפצועי צה"ל על ידי רופאי האגף ירד מ־7,637 מרשמים ב-2022 לכמות של 6,260 בשנה שעברה. כ־520 מרשמים בממוצע בחודש ל־78,000 הפצועים המטופלים באגף.

באגף השיקום העריכו כי הסיבה לירידה נובעת משני גורמים: שינוי הגישה כלפי קנאביס רפואי, שמאפשר למטופלים ותיקים לעבור מאופיואידים לקנביס והעובדה שרבים מפצועי המלחמה שוחררו מצה”ל ועברו להיות תחת אחריות האגף, אך עדיין מטופלים בבתי החולים, ומקבלים אופיואידים שם ולא במרשמים של רופאי אגף השיקום. אם אלו הסיבות, "הגל" שבדרך עדיין חבוי במחלקות השיקום בבתי החולים.

זה מדאיג.

בארה"ב חוותה התמכרות נרחבת למשככי כאבים. חיילים משוחררים הם קבוצה פגיעה במיוחד, שכונתה "גראונד זירו" של מגפת האופיואידים. במחקרים נמצא כי שיעורי התמותה ממנות־יתר של תרופות אופיואידיות בקרב חיילים אמריקאים היו גבוהים בהרבה בהשוואה לאזרחים.

במחלקות השיקום מנסים למנוע פיתוח תלות והתמכרות. לדוגמא, בשיבא שלחו רופאים ואחיות להשתלמויות בתחום ונפתחה "מרפאת תלות" במטרה להפחית צריכה. בבית החולים עובדות אחיות מומחיות קלינית לכאב, שעוסקות ב"איזון כאב ושימוש מושכל בתרופות". יש להן סמכויות מורחבות ואינן צריכות אישור רופא/ה לתוכניות טיפול. המטרה היא הפחתת צריכה של אופיואידים. עליהן לדאוג שלא ייתנו יותר מדי, שיחליפו לתרופות לא־אופיואידיות וישתמשו בטיפולים כמו בלוק עצבי (חוסם עצב משליחת אות כאב, בדומה לאפידורל).

הטיפול מגוון וכולל גם פסיכולוג כאב שיגיע למיטת מטופלים, או תרופות כמו קטמין לתקופה קצרה במינון נמוך. תרופות ישנות שהוחזרו לשימוש, כי אינן אופיאטיות.

יש גם ניסיון לזהות מראש מי עלול לפתח התמכרות. התלהבות מאופיאטים מאותתת על סיכון גבוה. היי אחרי כל פרקוסט דורש זהירות והתערבות, כמו קשר עם רופא/ת משפחה והחלטה מי הגורם שיכול לרשום אופיואידים, כדי שלא תהיה כפילות.

השאיפה היא כמה שפחות אופיואידים. כאשר אין ברירה רושמים את הפחות מסוכנים, מנסים להפחית מינונים, תוך קשר עם רפואת הקהילה וזיהוי מטופלים בסיכון כדי להעניק ליווי צמוד. ולא משחררים עם מרשמי אופיואידים.

אחרי שנה וחצי למלחמה, במרכזי הגמילה לא פגשו כמעט פצועי מלחמה. יתכן שהם עדיין לא הגיעו במספרים גדולים למרכזי הגמילה כי פיתוח התמכרות ופנייה לעזרה לוקחים זמן.

כאב הפציעה רב ומייצר במוח הבניה חזקה של כאב. לכן, בהתחלה נותנים הרבה משככי כאבים, כדי לא להפוך את הכאב לכרוני. אבל בסוף לא ניתן לשים קו איפה מדובר בכאב פיזי והיכן זה ניסיון להרגיע כאב נפשי עם אופיואידים. חוויות הקרב, פחד המוות ואובדן חברים ושלמות גוף מהווים נטל נפשי רב.

בנוסף, המערכות לא רגילות להתמודד עם מספר כה גדול של פצועים. אופיואידים מאפשרים להתנהל בתוך לחץ זה. והבעיה עלולה להתגלות בהמשך

‍השפעות לא צפויות של משככי כאבים נפוצים (ללא צורך במרשם)