בשריפה יש לסגור היטב את הבית,
כשמגיעות הלהבות – אם יש חרירים – האש חודרת, ממש נשאבת פנימה.
את זה למדתי מניסיון
אוי, איזה ניסיון.
ב- 2016 הודעתי לכיבוי אש, ועד שהם רשמו איפה האש .. – הכל בער,
(בהתחלה התווכחו שהם כבר מטפלים בשריפה בזכרון יעקב, לקח להם דקותיים להבין שזה בשכונה אחרת, שראיתי את האצטרובל הבוער נוחת לעשבייה בחצר הצמודה אלי, חצר עם עשבים יבשים בגובה אדם. כמו רימון זה היה – בבת אחת הכל התלקח)
הרוחות היו משוגעות, תוך דקות כל השטח עלה באש, להבות ענק אחזו בעצי הפרי, בברושים הגבוהים, ובבית,
חומת אש ענקית התקדמה לעברי במהירות, חום אימים צורב, מבהיל, עשן מסמא
החורש הפך ללפיד אדיר.
זרקתי את אפרכסת הטלפון (הקווי – אני נפגעת קרינה, אין לי נייד) ורצתי לרכב ..
בכניסה שאלו אותי שני בחורים היכן בלוני הגז. הצבעתי לעבר להבות בגובה בית וחצי – היה מאוחר מדי,
כולם ברחו.
רגלי היחפה לחצה את דוושת הגז,
לא הספקתי לקחת כלום.
לא נשאר לי כלום –
מה שלא נשרף, כוסה שכבות פיח בלתי אפשריות
(בהתחלה התעקשתי לנסות לנקות, להוריד פיח מכמה חפצים – זה לא אפשרי, חומר אינרטי נכנס לכל דבר, ממשיך ללכלך ולהרעיל, גרם לי להרגיש רע)
.
אתמול, כשהחלו השריפות באשתאול והתקדמו לעבר ירושלים, הזמנתי אלי חברה רגישה לקרינה, שגרה קרוב ללהבות הענק שכילו יערות כה יפים.
כשעלתה השאלה אם יפנו את תושבי היישוב שלה .. הודעתי לה שיש לי מקום למפונה שאינה משתמשת בסלולרי. נארגן מזרנים (לה ולבת שלה) – תושבי זכרון מיד מתגייסים בכאלה מקרים, גם זה אני יודעת מניסיון, נדיבותם הצילה אותי כשהכל נשרף לי.
לרגישי קרינה אין לאן ללכת במצבי חירום. המשפחות היקרות שמציעות סיוע והתאכסנות פותחות בתים עם וויפיי וסלולרי ושלל ציוד אלחוטי ומכשירים חכמים – זה לא אפשרי לנו. גם בתי מלון לא אפשריים ולא "סידורים" בקיבוצים. גם בשגרה למצוא מגורים נמוכי קרינה לוקח זמן רב ומאד קשה.
אז .. למרות שאני גרה רחוק מדי בשביל להתמודד עם המצב בשוך הלהבות, ובמיוחד שאין לחברתי רכב ותחב"צ היא צרה צרורה לנפגעות ונפגעי קרינה (עתירת קרינה משלל סמרטפונים של הנוסעים בכלי רכב עם דפנות מתכת, כלומר, החזרים של קרינה מדופן לדופן), הצעתי שיבואו לפה אם אין להן סידור אחר.
אבל ..
אז פרצה גם בקירבתי שריפה, לא מאד קרובה – במחלף זכרון, אבל זה הספיק כדי להצית חרדה.
כי גם אז, בשריפה האיומה ב- 2016, זה לא התחיל פה, אלא בשכונה אחרת, אבל הרוחות היו משוגעות והאש דילגה, ניצתו עוד ועוד מוקדים.
אוי. חרדה.
כבר שבוע וחצי, מאז השרב הכבד הקודם, אני גוזמת, מנכשת ומפנה עשבים וקוצי ענק, מנקה כמיטב יכולתי – גוררת חבילות עוג קוצניות במדרון, בתקווה שהמועצה לא תקנוס אותי כי זה לא ימי פינוי גזם. ושתפנה כבר את הערימות המתגבהות.
אני עובדת ועובדת ומצליחה לנכש פינה קטנה מחורש גדול, שצמוד אלי, אותו חורש שבער ב- 2016 ובקושי משתקם (יותר שיחים ועשבייה קוצנית, העצים עוד קטנים יחסית).
הצמחייה חשובה לי – עלווה טרייה חוסמת קרינה. ובנוסף, הפינה הירוקה מיטיבה עם נפשי, בכליאה הזו בבידוד. פינה נמוכת קרינה שבקושי הצלחתי למצוא אחרי שנות הומלסיות, נדודים מסויטים ומעברים, מאז נפגעתי מקרינה, מאז שנאלצתי לנטוש את ביתי הנפלא ואת הקריירה המצליחה ואת כל חיי ולברוח – פליטת קרינה.
אני מוטרדת,
כבר חודשיים אני בוחנת את צבע העלווה – העצים נראים לא טוב, החורף היה שחון מדי. הם מיובשים.
העשבים גבוהים, סבכי קוצים הולכים ומתפשטים.
והמועצה, כהרגלה, מתמהמהת, רק השבוע החלו לחרמש, לא עברו על הכל, וגם משאירים את העשבים שנקצרו בשטח – ערימות קש שניצתות בקלות.
אוי, חרדה.
שריפה עלולה להתלקח בכל רגע.
(חיי הם התמודדות וחולי כל החורף עם רטיבויות, דליפות ועובש ומשאבים רבים לתיקונים, ועבודת כפייה וחרדות בימי החום)
למודי ניסיון מ- 2016, התארגנה במהירות אתמול קבוצה לאירוח מפוני שריפות בזכרון – אממה .. כולם עם וויפיי וסלולרי, מגברי קליטה ומכשירים חכמים, והרבה קרינה מהשכנים והסביבה.
כלומר, לי ולשאר נפגעות ונפגעי הקרינה ממש אין לאן ללכת – אין לנו מקום נמוך קרינה בו נווכל לשהות, אם ביתנו יישרף, או יוצף, או יופגז.
תסמינים וסבל ונסיגה תפקודית בגלל חשיפה לקרינה אינם אופציה סבירה.
. .. . . …. . .
כשברחתי מהלהבות ב- 2016 הורי עוד היו בתל-אביב.
נכנסתי לדירתם יחפה, הצבעתי על עצמי ואמרתי "זה מה שנשאר לי".
שהיתי שם חודשים עד שמצאתי בית חלופי. היה לי שם חדר ממוגן מקרינה, חדר יחיד בו יכלתי לשהות (והשכנים למעלה ולמטה הסכימו להעביר את הציוד האלחוטי מאותו איזור) .. אבל בשנים אחרי כן, התגברה הקרינה באיזור מגוריהם וכבר לא יכלתי להגיע לבקרם כלל, גם החדר כבר היה מוקרן מדי (פריצות קרינה מבחוץ, למרות המיגון).
אחרי כן הורי עברו משם, באיומי פינוי בינוי בגיל כמעט 90, ומאז אמי כבר מתה. וזהו,
אין לי יותר מקלט בעולם.
… . . … .
כעת אני חושבת שעלי לרכוש מכונית סטיישן/ מסחרית קטנה ולסדר בה מרחב שינה מאחור, כזו שתהיה מוגנת על ידי דפנות המתכת (ואולי מיגון נוסף – בד עם רשת מתכת). בעיה – עלויות גבוהות, כסף אין לי וגם לא כוחות ל(עוד) פרויקט כזה,
(זה גם מיותר – בניגוד להתלהבות המגיבים לפוסטים שלי – לא אוכל לחיות ברכב בלי תשתיות קוויות. עבור תקשורת אני זקוקה לתשתית טלפוניה קווית. איני יכולה להשתמש במצברים למערכת סולארית חשמלית. לגלישה באינטרנט אני צריכה שקע טלפון ושקע חשמל עם כבלים – חיבור חוטי. כמו כן, איני יכולה להשתמש בגז לבישול ואני נזקקת לטיהור אוויר ועוד טכנולוגיה כדי להתקיים בגלל הפגיעה הקשה בגופי)
לצרכי התנועה המועטה שלי מספיקה לי הספארק הצעצועית הישנה, רק שאין בה די מרחב למיטה.
לצערי .. נראה שאין לי ברירה.
כמו שאין לי ברירה ועלי להתמודד ברמה יומיומית עם הרטיבויות ותיקוניהן ועם ניכוש ועבודת הפרך הכרוכה בזה, וההתמודדות עם נזקי החשיפה לקרינה וימי ההתאוששות הקשים אחרי כל יציאה לעולם עתיר הסמרטפונים והוויפיי, המונים והאנטנות, המכ"מים וכל הציוד האלחוטי והמכשירים ה"חכמים".
בחלומות הכי שחורים לא יכלתי לתאר כזה גורל, הנרדפות הבלתי פוסקת.
אני שניהלתי מחלקות בתאגידים והייתי יועצת גם של חברות תקשורת וסלולר ולא ידעתי שקרינה בלתי מייננת מזיקה. אני שסמכתי על התקנים ולא האמנתי לעצמי, כשהתפתחה לי רגישות קיצונית לקרינה – בדקתי שוב ושוב, לא מאמינה שיש כזו תופעה – רגישות לקרינה.
וכן, יש.
10% מהציבור, לפחות, מפתחים רגישות לקרינה בדרגות שונות – מידע באתר "רגישות לקרינה ישראל" www.EHS.org.il
(רגישות קיצונית לקרינה פרצה אצלי בעקבות בדיקת fMRI בגלל דמנציה מוקדמת, דמנציה שהתגלתה כרגישות לקרינה, ונעלמה כאשר נאלצתי לחדול משימוש בסלולרי ולהימנע מחשיפה לקרינה אלחוטית מעשה ידי האדם והפכתי רדופה, חסרת מקום וזכויות אדם בסיסיות בעולם זה – על לא עוול בכפי. אני ועוד 10% מהאוכלוסייה. סיוט)
.. . . . .
למי שהציעה לי שוב לעבור בית ולהעביר את הצמחים המיטיבים איתי .. חחח.. לא, זה לא כמה צמחים שניתן לנייד .. צריך לגור ביער עבות כדי שתהיה לזה משמעות מבחינת הנחתת קרינה (וזה לא מספיק באיזור עם קרינה ממש גבוהה).
ולמצוא מגורים אחרים זה מבצע קשה שאין ביכולתי לעשות זאת, עברתי הרבה מקומות, סיוט ארוך, בכל מקום היו מפגעים ואסונות.
הנה התיחסות לקושי למצוא מגורים של חברינו פה בקהילת הנפגעות והנפגעים (בנקודת זמן אחת מסוימת של כתיבת הפוסט) – אין איפה לגור
אין איפה לגור – נפגעי קרינה בלתי מייננת (סלולרית, אלחוטית)
