פרופ' סטיליאן גלברג,
ראש האגף למניעת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה
צילום מסך מתוך ..
כתבה שנעשתה על רגישות לקרינה ב"רשת" 2016, בהנחית אברי גלעד –
"המיוחדים: איך אנחנו הורגים את עצמנו – קרינה"
לצפייה באתר רשת 13
https://13tv.co.il/item/documentary/season-01/episodes/zbuid-468588/
לצפייה בפוסט בפייסבוק
https://www.facebook.com/Razore.eng/videos/1622288641270479/
פרופ' סטיליאן גלברג,
מנהל האגף למניעת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה.
הנה עוד תזכורת במי מדובר
רק ש ..
בשנים האחרונות נשמע פרופ' גלברג אחרת.
התחסויותיו מאכזבות.
וגם .. התקנים נותרים גבוהים מאד.
והכרה ברגישות לקרינה – אין.
נזכרתי בתגובה אישית שלי לסטיליאן,
במסגרת שרשור תכתובות ארוך ורב משתתפים סביב נושאי תקנים ואנטנות, קרינה גוברת ורגישות לקרינה .. תכתובת שהתלהטה והגיעה לתוקפנות מילולית ואף הכחשת נזקים ורגישות לקרינה מצד הנ"ל ..
מהדיון הארוך במייל ברור כי ..
כמו משרד הבריאות, גם הממונה במשרד להגנת הסביבה עושה מה ש- EMF PROJECT (גוף מושפע תעשיה בארגון הבריאות העולמי) מורים לו לעשות. הוא לא יעשה שום צעד בכיוון הנכון, פעולותיו תומכות בהגדלת פריסה של אנטנות ובהגברת הקרינה הסביבתית.
בדיון התברר כי .. גם בנושא הרגישות לקרינה, שבעבר נראה כי סטיליאן מכיר בה במידה מסוימת, הכל היה אחיזת עיניים. אמירותיו בעבר נועדו, כנראה, להשתיק אותנו.
גלברג משתדל לא להפריע לפריסה ולשיווק של עוד ועוד תשתיות וקרינה. ואם יפגעו עוד – הוא מכוסת"ח (ישבנו מכוסה וכסאו בטוח, הוא לא ייפגע).
אין לנו על מי לסמוך. הם אף פעם לא יבינו אותנו – הנפגעות והנפגעים. כך עד שיהיה מאוחר מדי לרבים מדי (כמו במאבק על נזקי הטבק/ עופרת/ אסבסט / אופיאטים ושלל מאבקים סביבתיים רבים אחרים).
(עלינו לפעול למען עצמנו – שיפור עצמי דרך לימוד הנושא, מדידה, צמצום חשיפה לקרינה, שינוי אורח חיים (ואם אין ברירה – מיגון). אין ישועות לצפות להן.
אז ..
במסגרת התכתובת, שהלכה והתארכה (והפכה מתסכלת ותוקפנית) .. הגבתי כך:
(עדכון ב- 18.8.2022 – עדיין לא התקבלה כל תגובה)
(עדכון באפריל 2023 – עדיין לא הגיעה תגובה)
(עדכון ינואר 2024 – עדיין לא הגיעה תגובה)
שלום, סטיליאן.
(או כבוד פרופ' גלברג כפי שאני מכנה אותך בציטוטים רבים שלך: "אם קרינה היתה כחול היינו רואים רק כחול", "עדיף להיזהר מאשר להצטער")
אני מכירה אותך (בנסיבות לא משמחות), אך עד כה לא הכרת אותי.
שמי גל וייס ואני ממנהלות עמותת "רגישות לקרינה ישראל" (שבקושי רב מתפקדת עקב קושי לשרוד כיום עם רגישות לקרינה). למען הסר ספק, מדובר בהתנדבות מלאה ובמימון עצמי של כל פעולה. כמו כן, אני מנהלת את את אתר העמותה www.EHS.org.il ואת קבוצות נפגעי קרינה בלתי מייננת בפייסבוק. אני פועלת להעלאת מודעות למוגבלות תפקודית סביבתית זו ולסייע למי שנפגעו (אלה שמגיעים אלי בעקבות כתיבתי והרצאותי).
אציין כי עד לפני 9 שנים, בגיל 51, הייתי מנהלת בתעשייה ויזמית מצליחה, חיי היו טובים ומלאי ענין. בין השאר הייתי יועצת של תעשיית הסלולר והתקשורת וגופים ממשלתיים רבים. לא הייתי מודעת לנזקי קרינה בלתי מייננת או להשפעותיה הביולוגיות. האמנתי ששומרים עלי ועל הציבור עם "תקנים" לתפארת וכי "קרינה בלתי מייננת לא מזיקה".
החלטתי להגיב בשרשור ארוך זה, כי נדהמתי לקרוא את תגובותיך.
ב- 2022 לא להבין שיש הוכחות לרגישות לקרינה (ולהשפעות בריאותיות של קרינה) זה מצער, ובעיקר מפתיע כשמדובר באדם משכיל, פרופסור, מנהל במשרד האמור להגן על הציבור (גם) מנזקי קרינה.
1- ההתיחסויות ל"העדר הוכחות מדעיות", כאשר רוב ה"מחקר" אליו מתכוונים כולל ציטוטים ומיחזורים של מחקרו השגוי של ג'יימס רובין מ- 2006
(מיחזור שנועד להטות ולנפח מספר פרסומים, שכביכול מראים כי רגישות לקרינה אינה קיימת וכי רגישי קרינה נמצאו כלא רגישים לקרינה – עוול לאמת ולמדע, בטכניקות מוכרות של יצירת ספק וזריעת בלבול)
התיחסויות אלו הן מבט שטחי ללא ביקורתית מדעית מתבקשת.
שנים ידוע כי המחקר של ג'יימס רובין שגוי.
נזכיר כי רובין הוא פסיכולוג, ללא כל הבנה טכנית וללא ידע בקרינה. הוא גם לחלוטין לא הבין את מנגנון הרגישות לקרינה, שהיום כבר ידוע ברפואה סביבתית (שכלל לא קיימת בארץ). מומלץ לקרוא ולהקשיב לדר' אריקה מאלרי בליית' מבריטניה, או פרופ' דומיניק בלפום מצרפת, או פרופ' אולה יוהנסון משבדיה, או דר' יעל שטיין מהדסה עין כרם וחוקרים ורופאות רבים אחרים.
הניסוי ה"ידוע" של רובין הוקע גם כמגמתי וכלא ראוי מדעית (פרופ’ מארינו האשים את דר’ רובין בהטיה מדעית – תכנון ניסויים וניתוח סטטיסטי שנועדו למצוא תוצאות שליליות. ןבמילותיו "הונאת פונזי מדעית – scientific Ponzi scheme" – בשירות תעשיית הסלולר שיש לה די כסף כדי לקנות את התוצאות הרצויות לה). המחקר הוא עוול לנפגעות ונפגעי הקרינה.
רובין הקרין את הנבדקים גם בתנאי הביקורת, שטעה לחשוב שהם "ללא חשיפה לקרינה". רובין התיחס אל ה"נבדקים" כמד קרינה. אולם, הגוף הביולוגי לא עובד ככה – אין מדובר במתג און-אוף. לאנשים שונים רגישויות שונות, תסמינים שונים וזמני הופעת תסמינים/ התאוששות שונים. פירוט שגיאותיו מופיע באתר של עמיר בורנשטיין.
2- מחקר רפואי ו"הכרה" בנזקים ובנפגעים תמיד מפגרים בעשרות שנים אחרי השטח.
לצערנו, גם בגלל תעשייה עתירת ממון ומניפולציות, שמנסה לבלבל, לזרוע ספק ולהכחיש נזקים כדי למנוע את ההבנה ש .. "טבק מסרטן", עופרת/ אסבסט וכדומה "אסורים לשימוש", "יש זיהום אוויר במפרץ חיפה" או "זיהום במי הקישון", משככי כאבים אופיאטיים ממכרים ומחסלים דור של צעירים, הסרטן של נפגעי הירושימה ונגסקי נבע מחשיפתם לקרינה מייננת .. וכי "קרינה בלתי מייננת אכן מזיקה".
לתביעה בבית המשפט הגבוה בקולומביה נגד FCC הוגשו 11,000 עמודים עם אלפי מחקרים שמראים נזקים ברמות חשיפה שלא גורמות עליה בטמפרטורה. טעות לומר שאין השפעות ביולוגיות ושאין נזקים ושהתקן מגן . כמובן, יש גם את דוח ביואנישיאטיב ואחרים. לבית המשפט הוגשו גם מחקרים המוכיחים רגישות לקרינה (חלק קטן מהמחקרים מתורגם כאן), לצד עדויות של מי שנפגעו מקרינה וצוותי רפואה המטפלים בהם – אותן עדויות (על אותה פגיעה) חוזרות בכל העולם.
אך מעבר למחקרים ולהשערות מדעיות, המציאות מורכבת. בכל תחום יש טווח תגובות (עקומת גאוס) ורגישויות פיזיולוגיות. בשטח מתרבים נפגעי אמת גם מרמות נמוכות מאד של רעלים סביבתיים, כגון קרינה. העדויות והאומללים הסובלים הולכים ומצטברים.
ברחבי העולם 3-11% מדווחים (במחקרים רבים מהעשור הראשון למאה זו) על תסמינים בעקבות חשיפה לקרינה (מדרגה קלה ועד מוגבלות קשה מאד). ההרגשה של כל העוסקים בתחום היא שהשיעורים והמספרים הולכים ועולים (אחרי כל דור ו"שדרוג" טכנולוגי הכולל גידול בקרינה הסביבתית). אבל .. אני נוטה לחומרה ומתיחסת רק ל- 3% מהציבור.
רק 3%. ולצערנו, מדובר בהרבה מאד אנשים, שבאמצע חיים יצרניים פתאום מפסיקים לתפקד, מתנהגים אותו דבר ועוברים אותו מסע מחריד. רבים לא שורדים כלל ומתאבדים מרוב סבל פיזי, ניכור רפואי וממסדי, דחייה חברתית, העדר מגורים ויכולת פרנסה וחוסר יכולת תפקוד בעולם עתיר סמרטפונים, וויפיי, מונים חכמים, אנטנות סלולריות, מכ"מים ושאר ציוד אלחוטי מלאכותי. כי בעולם היום הקרינה הסביבתית פולשת למרחב הפרטי (ולתאי הגוף) ללא אפשרות בחירה.
אישית, אני ניהלתי פרויקטים לתעשייה, כולל לתעשיית הסלולר ולא היה לי מושג לגבי קרינה, ממנה נפגעתי .. גרתי מול אנטנה (40 מ' מהחלון) והייתי בטוחה שזה בסדר. הייתי בטוחה שמגנים עלי כי המדידות המוסמכות הראו רמות קרינה "נמוכות מהתקן". ואני האמנתי בתקנים.
לא הפכתי לרגישה לקרינה מיד עם התקנת האנטנה. כלומר, לא "הרגשתי" את הקרינה. אבל .. אט אט ובהדרגה התפתחה לי דמנציה מוקדמת בגיל 40. המוח המחונן והמבריק שלי (שהניב פיתוחים מרתקים וכסף רב לתעשייה ולמדינה) הפסיק לפעול. באיזור היו עוד חולי סרטן ובעיות נוירולוגיות וקרדיולוגיות, אבל מי ידע לקשר בין הדברים?
בגיל 51, אחרי בדיקת fMRI (ועוד בדיקות CT, SPECT ושלל בדיקות נוספות) עם חומר ניגודי גדוליניום ושדה מגנטי עצום – הגוף שלי קרס. לא הבנתי ולא זיהיתי מה מקור הסבל שלי כי לא היתה לי כל מודעות שיש כזה דבר "רגישות לקרינה". במערכת הבריאות לא סייעו לי (להיפך). עברתי אותו מסע זוועתי ככל נפגעות ונפגעי הקרינה, שכלל הרבה בדיקות (מיותרות) ואבחונים שגויים, תרופות וטיפולים שהזיקו לי עד שגיליתי (במקרה) מה מקור הבעיה – חשיפה לקרינה (ולכימיקלים סינתטיים גם – במקרה שלי). רק בזכות מידע שהגיע אלי במקרה ורכישת מד קרינה הצלחתי לזהות כי אני רגישה לקרינה (כשכאב לי נמדדה קרינה, כשלא היו תסמינים – לא נמדדה קרינה). הכוונה מצד רופאת המשפחה שלי לבצע "דיאטת קרינה" היתה חוסכת לי סבל ונזקים רבים. אבל רופאת המשפחה שלי סירבה שנים לרשום בתיק האישי שאני מתלוננת על רגישות לקרינה (לא אבחון – תלונות) ואין כל כוונות מצד המערכת להכיר במצבי. אני נאלצת לפנות לרפואה פרטית יקרה להחריד, בעיקר בחו"ל.
הפכתי פליטת קרינה כי לא יכלתי לשהות בביתי (הנהדר שבניתי לעצמי בידיים וחייתי בו 3 עשורים) בגלל כאבי תופת, תסמינים קשים ביותר וחוסר תפקוד. תוך חודשים ספורים הגיע גופי למצב של כשל רב מערכתי.
כאשר מצאתי מגורים נמוכי קרינה ונמנעתי מחשיפה לקרינה – הגוף שלי השתקם במהירות. למרבה התדהמה גם מוחי חזר לתפקד. הדמנציה המוקדמת שלי התגלתה כסביבתית. היא היתה רגישות לקרינה, הסתבר. "דמנציה" זו חוזרת כשאני נחשפת לקרינה (ולכימיקלים סינתטיים). וזה בדיוק מה שקורה עם שלל מחלות אוטואימוניות, מיגרנות וכאבים כרוניים, בעיות נוירולוגיות כהפעות קשב וריכוז/ אוטיזם/ בעיות זיכרון או דמנציה/ פרקינסון/ טרשת נפוצה, בעיות לב (הפרעות קצב, פרפור), טנטון, הפרעות שינה, דלקות פרקים ועוד של רבים מחברי לצרה. התחלואים הללו (ש"מאובחנים") משתפרים ואף נעלמים בעקבות הימנעות מחשיפה לקרינה. לתדהמתנו, ה"תחלואה" מתגלה כסביבתית – זוהי "רגישות לקרינה", אבל בלי "להרגיש קרינה". היקפה עלול להיות גדול בהרבה מ- 3% ולפגוע בתפקוד האוכלוסייה ויצרנותה.
מעבר לסבל האישי, הנזק הכלכלי (לפיריון ומיסוי ועקב עומס על מערכת הבריאות) עלול להיות עצום. מצבים רפואיים אלה גדלים מאד בעשורים האחרונים ומוגדרים במונחי "מגיפה".
כמובן, אלו רק "אנקדוטות", אבל .. התחלואה בקרב רגישי הקרינה נעלמת (ולפחות פוחתת דרמתית) בהעדר חשיפה לקרינה, רק שלמצוא מגורים נמוכי קרינה (וזיהום) מאד קשה והולך ונעשה בעייתי יותר ויותר מיום ליום.
לי לקח שנתיים וחצי של חיפוש אינטנסיבי ברחבי הארץ עם מד קרינה (וסיוע מחלק ממנהלי המשרד להגנת הסביבה שאמרו לי שאין מקום לנפגעות ונפגעים כמוני בארץ) כדי למצוא מקום לגור. עברתי הרבה בתים. מחלקם חולצתי במצב מאד קשה. ולמי שאין נגישות למידע ואורינות ואין חסכונות כמו שלי (מעבודה מאומצת ברמה מאד גבוהה) אין כל סיכוי לשרוד.
בהעדר סיוע ממסדי – אני (ועמיר ומעט מחברינו שנפגעו) נאלצת להחליף את המדינה, לתת מידע ולסייע ב:
- אבחון ('דיאטת קרינה' – הבדיקה הפשוטה והזולה ביותר תבהיר אם מדובר ברגישות לקרינה או לא, לפני:
- בדיקות קשות ויקרות שחלקן מזיקות
- משככי כאבים ממכרים שלא מועילים כשמדובר ברגישות לקרינה
- תרופות פסיכיאטריות כי לא זו הבעיה (אם יש חרדות הן נובעות מטראומת הכאב הנורא ממקור סביבתי נרחב, שהוא שקוף ולא ברור, מאי ההבנה והניכור ומביטול כל זכויות האדם והאזרח)
- סלי מזון ותוספי תזונה למי שאין באפשרותם להתפרנס בעולם עתיר סמרטפונים וויפיי ובהעדר סיוע במגורים, "חופש העיסוק", הנגשת לימודים ובכלל הנגשה בעולם בו נדרש קוד לסלולר בכל שירות (פרטי, ממשלתי, ציבורי, מסחרי) והמרחב כולו עתיר קרינה.
(ומה יקרה כשחסכונותי יגמרו? אאלץ גם אני לחתוך ורידים? אני לא אובדנית ולא דכאונית, אבל הקריירה הנהדרת שלי נהרסה ואין לי יכולת פרנסה בעולם עתיר קרינה זה, כדי לתפקד אני כלואה בבידוד במקום נמוך קרינה. ניהול חיי יקר באופן בלתי סביר, בהעדר פתרונות מקומיים לבדיקות וטיפול. בהעדר הכרה וסיוע ממשלתי, רוב הנפגעים לא יכולים לאפשר לעצמם תנאים מיטביים כדי "לשרוד" – לשרוד, לא "לחיות").
אחרי שנים של פעילות וגידול עצום במספר הפניות אלי והקושי שלהם (ושלי) לתפקד, אני שחוקה. אני לא יכולה להמשיך להחליף את המדינה בסיוע למי שנפגעו ובמתן מידע. איני חושבת שזה תפקידי. מעט הפעילים (מיעוט כפרנסה והרוב בהתנדבות) לא יכולים לתת מענה הולם לבעיה מורכבת זו, ששכיחותה באוכלוסייה הולך וגדל.
נדרש סיוע מקצועי רב-מערכתי וטיפול המותאם לבעיות הקשורות במוגבלות תפקודית סביבתית כה קשה, בסביבה העכשווית עתירת הקרינה. ויש להעלות את המודעות הציבורית והרפואית כדי לסייע למי שנפגעו.
3- ממצאי השנים האחרונות מראים כי הגוף מגיב לתדרי קרינת הרדיו גם ללא מודעות להשפעה – כלומר, בלי "להרגיש" קרינה.
מה בכלל משמעות היכולת “להרגיש” את הקרינה בזמן אמת? שאלה דר’ יעל שטיין בהרצאה בפורום המדענים באוניברסיטת ת"א בפברואר 2020 (בו השתתפת גם אתה, פרופ' גלברג). ובתרגום חופשי לדבריה: ‘בכלל לא מעניין אותי אם מי שנחשף מסוגל להרגיש את הקרינה. מה שמעניין אותי זה האם הגוף מגיב לקרינה, אפילו אם קוגניטיבית הפציינט לא יודע אם יש או אין קרינה’. כדוגמה, הביאה דר' שטיין מחקר שבו אשה לא ידעה האם יש או אין קרינה אבל הגוף שלה כן הגיב לקרינה בזמן החשיפה, שזה בעצם מה שמשנה.
כפי שלא נגדיר שמישהו רגיש ללקטוז רק אם הוא יודע להבחין אם יש או אין חלב במוצר מסויים שהוא צורך. כך אי אפשר להגיע למסקנה ש״אין כזה דבר רגישות לקרינה״ על בסיס יכולת של רגישים להבחין בקרינה בזמן אמת.
לכן, מחקרים ששוללים רגישות לקרינה אינם באמת שוללים את הרגישות אלא את יכולת הנבדקים להרגיש אותה בזמן אמת ולתפקד כמו ״מד קרינה אנושי״.
ב- 2021 עשרות מדענים וחוקרות פרסמו דרישה להכרה ברגישות לקרינה EHS כהפרעה נוירולוגית ברורה ומוכחת (כולל סקירת ממצאי מחקרים והתיחסות למבחני הפרובוקציה הבעייתיים).
הפרעה נוירולוגית זו נראית בבירור בהדמיות מוחיות. לרגישי קרינה יש חריגות מוחית – המוח מגיב באופן שונה לחשיפה לקרינה סלולרית, כפי שהראו זוג החוקרים הוזר והוזר ב- 2017. הממצא היה חד-משמעי ושיטתי.
בסרטון ממחקר באונ’ מיינץ בגרמניה של דר’ דיאנה הנץ ודר’ אנדריאס שלר, מודגם כי מוח הנבדק מגיב לקרינה סביבו (גלי מוח, מתח שרירי ופעילות הלב), למרות שהנבדק כלל לא ״מרגיש״ את הקרינה. זה משפיע על יכולות הנהיגה שלו.
ולכן,
מיושן (ומגמתי) לחזור למחקרים השגויים של דר' ג'ימס רובין ולבקש "זיהוי" מדויק של קרינה מיד בהפעלתה, תוך התעלמות ומהעובדה שתופעת הרגישות לקרינה ידועה עשרות שנים. (למעשה, מתחילת השימוש בחשמל היו מי שנפגעו. מתחילת המאה ה- 20 קיבלה הרגישות לקרינה שלל שמות והגדרות. ניתן לקרוא ולהקשיב בנושא לדברי פרופ' אולה יוהנסון משבדיה ודר' מגדה חבס מקנדה)..
גם הארכיונים של דר' זורי גלזר, שנפתחו לציבור, חושפים אלפי מחקרים מרחבי העולם, כולל של ממשלת ארה"ב והצבא האמריקאי, המראים בבירור נזקים מחשיפה לקרינה בלתי מייננת ברמות שאינן מחממות. דר' גלזר סיכם מחקרים רק עד 1972 – כבר אז ידעו על השפעות ביולוגיות של קרינה בלתי מייננת, אך הנושא הושתק.
(אגב, פאראדיי עצמו חווה תקופת בלבול, ערפל מוחי וסוג של דיכאון התואם השפעות נוירופסיכיאטריות המוכרות כיום כרגישות לקרינה וכמחלה תעסוקתית ("דמנציה" של חשמלאים). התופעה אירעה לפאראדיי בסוף שנות ה- 40 לחייו (לפי ניל דגראס טייסון בסדרה "קוסמוס").
דרישתו של פרופ' בלפום ושות' להכיר ברגישות לקרינה כהפרעה נוירולוגית – מרץ 2020 – https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32168876/
סקירה מחקרית של דר' יעל שטיין ודר' איריס יודסין המראות שלל ביומרקרים והוכחות מעבדתיות לרגישות לקרינה (ללא צורך בדיווח עצמי) – יולי 2020 – https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S0013935120303388?via%3Dihub
4- הכרחית הכרה ברגישים לקרינה:
א. הכרה תביא למודעות במערכת הרפואה ובקרב הציבור להשפעות הקרינה הבלתי מייננת ול"דיאטת קרינה" כבדיקה הראשונה כשיש תסמינים אופייניים, לפני בדיקות וטיפולים יקרים ומזיקים. זה יפתור בעיה לאותם 3% (שהם אחוז גבוה יותר מקרב סובלים ונפגעי תסמונות שונות).
כרגע רבים סובלים מחשיפה לקרינה (מהנייד ומאנטנות) ולא מבינים את הקשר. קשה לזהות קשר לקרינה בעולם בו חשופים לקרינה 24/7. ללא מידע שזה אפשרי קשה להבין ולאבחן רגישות לקרינה – מה שיסביר סבל ויאפשר חיים וחזרה לתפקוד של 3% מהציבור.
ב. הכרה תצמצם מצב שרגישים לקרינה מגיעים לטיפול רפואי, או אחר, לאחר שזיהו כי מקור הסבל קשור בקרינה מהנייד או הוויפיי וכדומה, וצוותי הרפואה אומרים להם "אין דבר כזה". זה גורם לדחיית טיפול נכון ומביא להגברת הסבל והתארכותו, להסתבכויות ולנזקי בריאות חמורים, לבעיות תפקוד ועלויות גדולים יותר.
ג. קידום הכרה כמוגבלות תפקודית ותעסוקתית, שהכרחית להישרדות של רבים מקרב הנפגעים שמאבדים יכולת פרנסה והופכים פליטי קרינה ללא מגורים הולמים. הבדיקות, המוצרים והפתרונות עולים כסף רב ומגיעים ברובם מחו"ל. חובה לתת פתרון מקומי וסיוע לאזרחיות ואזרחים טובים שנפגעו לאחר שנים בהם עבדו ושילמו מסים, שירתו בצבא ושמרו חוק. קהל רגישי הקרינה כולל גם ילדות וילדים שלא יכולים לתפקד במוסדות לימודים עתירי סמרטפונים וויפיי. בניגוד לילדים עם אלרגיות אחרות, להם אין סיוע באיסור הבאת קשיו/ בוטנים/ גלוטן/ לקטוז וכו' בכיבוד ואין "איזורי שקט" להרגעת רגישויות לרעש או היפראקטיביות, אין סייעות ואין כל התחשבות.
המשך פריסה ושימוש בציוד אלחוטי תחת התקניים הקיימים, יביאו לגידול בכמות רגישי הקרינה שכבר לא מסוגלים לצאת מהבית או לעבוד ללא הופעת תסמינים . חלקם הפכו או יהפכו לפליטים.
ד. הגיע הזמן לקידום פתרונות והנגשת מקומות עבודה ולימודים ואיזורים במרחב הציבורי לרגישים לקרינה. כולנו עבדנו והיינו יצרניים, שירתנו בצבא, למדנו, שמרנו חוק ושילמנו מסים. כולנו אנשים טובים ואיש מאיתנו לא נהנה ממצב זה של הדרה, הכרח לברוח מהציביליזציה והעדר יכולת תפקוד. אנחנו מבקשים סיוע לתפקד במסגרת המוגבלות הקשה מאד הזו, שלא היתה מתגלה לו חיינו לפני 100-200 שנה (ואפילו לא לפני 50 שנה).
5- כשרוצים באמת לבדוק רגישות לקרינה – יש לפעול לפי פרוטוקול מסודר שנוסח מתוך הבנה של תסמונת הרגישות לקרינה.
פרוטוקול שמגדיר:
- חשיפות מבוקרות בתנאים הולמים (הקפדה שבמצב בו לא אמורה להיות חשיפה לקרינה – אכן לא תהיה חשיפה)
- התאוששות מספקת בין חשיפה לחשיפה (שונה בין נפגעי קרינה שונים)
- הבחנה בין סוגים של קרינה וסוגים של רגישות (הבדלים אישיים)
- בדיקות ומדדים אובייקטיביים ולא רק תשאול סובייקטיבי (דיווח עצמי של נבדקות ונבדקים אם הרגישו את הקרינה)
מחקרים שנעשים כך מראים כי רגישות לקרינה היא תופעה ביולוגית פיזיולוגית "אמיתית", שנגרמת כתוצאה מחשיפה לקרינה.
החוקר המוביל בתחום הוא פרופ' בלפום, אונקולוג צרפתי, שהחל לחקור את התחלואה הסביבתית ובעיקר רגישות לקרינה ולכימיקלים סינתטיים, הוא מצא סמנים ביולוגיים אוביקטיביים (בדיקות מעבדה) – פרסום 2015. (דה לוקה פרסמה ביומרקרים נוספים ב- 2014). ביומרקרים אלה הבחינו את הנבדקים עם רגישות לקרינה משאר האוכלוסייה. לאחר שני עשורים של מחקר על אלפי נבדקים, פרופ' בלפום דורש להכיר ברגישות לקרינה EHS כהפרעה נוירולוגית (פיזיולוגית, ללא כל היבט פסיכולוגי).
וכך גם דר' הוזר שמצא שונות מוחית בהדמיות מוחיות fMRI של רגישי קרינה לעומת "נורמלים" ללא רגישות לקרינה.
6- רגישות לקרינה היא אמיתית ונגרמת כתוצאה מחשיפה לקרינה בלתי מייננת.
כאמור, עשרות חוקרים ומדעניות דורשים הכרה ברגישות לקרינה כהפרעה נוירולוגית. עם זאת, מכחישי נזקים (משרתי תעשיית הסלולר, כפי שהיה עשרות שנים במאבק להכרה בנזקי טבק/ עופרת/ אסבסט ומפגעי סביבה נוספים) משתמשים רק במחקרים שמראים שרגישים לקרינה לא זיהו נכון מתי יש או אין חשיפה.
הרחבה על המחקרים השגויים
מחקרים אחרים מראים כי רגישי קרינה הם נפגעות ונפגעי קרינה, שגופם מגיב לקרינה בלתי מייננת גם כאשר אינם מודעים לקיומה. על חלק ממחקרים אלה
7- פנייה של עמותת 'רגישות לקרינה ישראל' למשרד להגנת הסביבה ואחרים, מ- 8.8.2021, לגבי פרק הקרינה בחוק ההסדרים 2021-2022.
פנייה זו הכוללת בקשות להכרה בנו בסביבה, שהולכת וגוזלת את יכולתנו לחיות ואת זכויות האדם והאזרח שלנו, עד כה לא באמת נענתה (מלבד תשובות פורמליות).
לסיום, אחזור למחקר השגוי של רובין, שעשה למי שנפגעו מקרינה עוול. מי שממשיכים לצטטו עושים לנו עוול גדול עוד יותר.
השגיאה המרכזית היתה חשיפה של הנבדקים לקרינה בלתי מייננת, גם במצב בו לא הייתה אמורה להיות חשיפה. לכן, טעה רובין לחשוב כי התסמינים שחוו נבעו מאפקט נוסבו (הסבר פסיכולוגי התואם את ההמשגה שלו כפסיכולוג מחקרי. אגב, גם אני פסיכולוגית ובעלת ידע רב גם ברפואה. והרגישות לקרינה אינה נוסבו). הטעות הרשלנית שלו התקבלה והשתרשה – מחקריו קיבלו תהודה רבה וצוטטו שוב ושוב על ידי מדענים וגופים מושפעי תעשיה (ועל ידי התקשורת והציבור).
בעת שרובין ביצע את מחקריו, תסמונת EHS המורכבת וה"מוזרה" לא היתה מובנת. לא ידעו עליה כלום – לא הנפגעות והנפגעים, וודאי שלא צוותי טיפול ורפואה וכל הסביבה החברתית והממסדית (שגם היום מתקשים להבין).
לדר' רובין חסר ההבנה הטכנית ולצוותי מחקר רבים לא היתה ידיעה לגבי רמת הרגישות הקיצונית של נפגעי קרינה קשים, שלעתים חווים תסמינים קשים בתגובה לרמות קרינה נמוכות באופן מדהים.
(ההסבר שלי הוא "התמחות" פתולוגית של המערכת הלימבית בזיהוי מצבי "חירום" כדי למנוע פציעה מוחית חוזרת. אישית, נדהמתי ו"נעלבתי" מהגוף שלי עצמי פעמים רבות כשגיליתי לאיזו רמת קרינה נמוכה הגיב גופי בתסמינים קשים בשלבי הקריסה. לדוגמא, כבל טלפון קווי במרחק 1 מ' ממני ואפרכסת טלפון קווי הכאיבו לי. לא יכלתי להשתמש (גם) בהם במשך חצי שנה וגם לא בחשמל. שלב הניתוק הזה היה הכרחי כדי לשקם את גופי).
בהעדר הבנה טכנית, חשף רובין את רגישי הקרינה שהשתתפו במחקריו לקרינה גם בזמן שהוא חשב שאין קרינה. למרבה האירוניה – בניקוי הטעות, מחקרו מוכיח את קיומה של רגישות לקרינה ואת ההשערה כי היא נגרמת מחשיפה לקרינה. בתיעוד כאבי הראש בניסוי רואים בבירור שרגישים לקרינה הגיבו ביותר כאבי ראש לכל החשיפות. הרחבה והסבר ניתן לקרוא אצל עמיר בורנשטיין.
אבל .. בסיכום המחקר רמז רובין על תופעה "פסיכולוגית" (בלי להבין את השגיאה). הרמיזה על "ניחוש" הפכה להיות הדעה השלטת. לצערנו, מאז המכחישים מצטטים זאת בלי בחינת ביקורות ותוך התעלמות ממחקרים עדכניים (בפרוטוקול תקין, מיכשור מתאים וניהול מסודר). תופעה מצערת זו תוארה על ידי תומאס קון (1962) כהתנגדות לקבל חריגות ואנומליות הפוגעות בפרדיגמה השלטת בשלב "המדע התקני", שהוא שלב של סטגנציה.
וכאמור, לא כולם חושבים שזו "טעות" !
לדוגמא,
פרופ' אנדרו מרינו חושב שמדובר בהונאה מכוונת. הוא כתב ביקורת קטלנית על מחקריו השגויים של רובין ועל האיש עצמו:
פרופ' מרינו מאשים את דר' רובין בהטיה מדעית – תכנון ניסויים וניתוח סטטיסטי שנועדו למצוא תוצאות שליליות. פרופ' מרינו לא מסתפק בזה ואף מאשים את רובין בהונאה מכוונת לטובת התעשייה.
scientific Ponzi scheme – כותב פרופ' מרינו על מחקרו על רובין – הונאת פונזי מדעית בשירות לקוחותיו – תעשיית הסלולר עתירת הממון, שקונה את התוצאות הרצויות לה.
נציין כי פרופ' מרינו הוא רופא ומדען אמיתי, מוערך ביותר.
James Rubin .. employing experimental designs and statistical analysis that were virtually guaranteed to produce negative results. By means of jaundiced analyses he comes to the conclusion that EHS sufferers have a purely psychosomatic disease, a viewpoint that has untold benefits for his clients and funders, particularly the cell-phone companies. .. His work is a scientific Ponzi scheme in which he gets money from the phone industry effectively by promising negative results, creates and publishes such results, and is then rewarded by the industry with even more funds, like petting a trained dog. The natural consequence of his work is to stigmatize EHS sufferers as neurotics who need the care of a psychiatrist, not an internist or allergist. Rubin is almost a perfect example of a scandalous scientist in a scandalous system that consists of cell-phone companies having enough money to buy any results they want, dependable trained dogs who produce the desired results, and scientific journals such as Bioelectromagnetics that publish the results without properly vetting them, and without insistence on simultaneous publication of conflict-of-interest statements.
ביקורת מפורטת יותר על מחקרו של רובין זמינה בבלוגים של עמיר בורנשטין:
- http://norad4uh.blogspot.com/2017/02/blog-post_84.html
- http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/2495329
- על מחקרים השוללים רגישות לקרינה – באתר "ללא קרינה בשבילך" של עמיר בורנשטין https://www.norad4u.co.il/ehs-h/studies-disproving-ehs/
לדף המחקרים באתר – מחקרים המוכיחים רגישות לקרינה
פוסט ישן – מדוע מבדקים "ידועים" לא מצאו רגישות לקרינה?
מומלץ לקרוא באתר של עמיר בורנשטיין – על מחקרים השוללים רגישות לקרינה
(עמיר אינו אקדמאי אך בעל ידע עצום בתחומים הטכניים ואוטודידקט ביקורתי במחקרו במדע – עמוק ומרשים יותר מ"מדענים" רבים שגודשים את האקדמיה)