כתבתי השבוע על סיום חייו של לודוויג מינלי, מייסד דיגניטס, במרפאה שהקים כדי לאפשר מוות מכובד, כאשר החיים הופכים קשים והסבל בלתי נסבל.
ובדיוק באותו יום הגיעו אלי קישורים עם התיחסויות מזועזות לקנדה ש"רוצחת את תושביה".
צילומי מסך בעקבות כתבה ב"אטלנטיק" – "קנדה הורגת את עצמה" ומספר תגובות לכתבה ולנושא
חלק מהדוברים, בקישורים ששלחו אלי, התיחסו לתוכנית הסיוע הרפואי לסיום החיים מרצון (התאבדות) כאל אאוגניקה (השבחת המין האנושי ואסוציאציות להמתות של נכים וחולי נפש בידי הנאצים).
חלקם זעקו "דילול אוכלוסין" (כולל שמות הקוד הנלווים בהיסטריה למושג זה – שואה, הכחדה, נאצים, אג'נדה 21 ואג'נדה 2030 וכו' .. עלי לא מקובלת הפרחת מושגים, שמועות מסולפות ותיאוריות קונספירציה בנושא. זה מעלה חרדות בקרב ציבור מבולבל ומפריע לראיית התמונה הרחבה של עולם כאוטי. ולא שהכל תקין, לא, ממש לא. עוולות רבות נעשות. הסביבה בה אנחנו חיים אינה בריאה והמערכות שאמורות לשמור על הציבור כושלות, ולעתים ברשלנות ובשחיתות משרתות אינטרסים זרים. כן, אנחנו מופקרים. כן, יש לחשוף וליידע את הציבור. אבל הפצת חלקי ידיעות ופרשנויות מעוותות של המציאות מזיקים. הקהל שרואה בעצמו "ער" מפספס את העובדה שרוב הידיעות הללו מגיעים אף הם ממקורות עם אינטרסים זרים, לא פחות מהגופים הממוסדים שמייחסים להם כוונות זדון).
כדי להבין טוב יותר קראתי שלל מקורות על תוכנית MAID כלומר Medical Assistance in Dying הנהוגה בקנדה. אציין כי בפי הציבור ובעיקר בארה"ב נקראת כיום התוכנית PAS כלומר Physician Assisted Suicide, אם כי יש הבדל בין שני המושגים. MAID מתיחס לסיוע למות על ידי אנשי רפואה (כולל מתן זריקה קטלנית ע"י רופא/ה או מתן תרופה שהאדם הסובל נוטל בעצמו. PAS מתייחסת לסיוע להתאבדות – מתן תרופה שהאדם נוטל בעצמו.
ולפני שאציג את הדברים .. צילום מסך מסטנדאפ של יוחאי ספונדר בענין דילול אוכלוסיה.
צירפתי עוד הפוגה קומית שמעוררת למחשבה בסוף הכתבה – התיחסותו של ב.מיכאל לרעיונות של השמדת קשישים ב- 2021 (בפועל בארץ עושים הפוך – מאריכים חיי זקנים בשם "קדושת החיים", אבל מפקירים חיים צעירים).
אז ..
מה באמת קורה בקנדה ומהי תוכנית MAID / PAS?
קנדה היא אחת המדינות בהן הותר סיוע רפואי למוות מרצון (התאבדות). מדינות נוספות מוזכרות בכתבה על מינרלי ועל דיגניטס.
אבל קנדה היא הרבה יותר מזה וכדאי לבחון מעט מה קרה בה בנים האחרונות.
קנדה היתה תמיד מדינה ליברלית מוערכת, עם מערכת רווחה טובה ומערכת רפואה מצוינת בחינם, כולל רפואה סביבתית מתקדמת. נציין כי בקנדה יש פעילות של רגישים לקרינה ויש בהם התחשבות בעת קבלת טיפול רפואי וקצבאות קיום. כמו כן, בקנדה יש חוקרים מוערכים של מפגעי סביבה ומזהמים, שעוסקים גם בנזקי קרינה וברגישות לקרינה ובקנדה הם קיבלו תקציבים למחקריהם (בניגוד לנעשה במקומות אחרים).
ב- 2016 החליטה הממשל הקנדי לתת זכות לאנשים לבחור לסיים את חייהם בכבוד.
מהלך זה התקבל במדינות שונות במערב לאחר דיונים רבים. זאת, מכיון שהחיים המודרניים הביאו לתחלואה כרונית קשה. רבים מגיעים למצבים של סבל נורא, שאין למערכות הקיימות ידע ויכולת להתמודד עימו, מערכות הרפואה אינן מסוגלות להקל על כאב ומצוקה בדרגות קיצוניות ולהעניק קיום ראוי לרבים שגופם (או נפשם) הידרדרו לסבל שאינו נסבל. המערכות חסרות מענה מול אלה המגיעים למצב קשה מנשוא שמבקשים לסיימו בכבוד. בקנדה ובמדינות נוספות בחרו לכבד רצון זה (כאשר עומדים בתנאים הקבועים בחוק).
משך שנים רבות נחשבה קנדה כמדינת רווחה מתקדמת ועשירה, שהיתה נחשקת בזכות:
- ביטוח בריאות ממלכתי – מערכת רפואה ציבורית איכותית בחינם לכל האזרחים.
- פערים חברתיים-כלכליים – קטנים יחסית לארה"ב ולמדינות מפותחות נוספות ועם שאיפה לצמצום פערים ולשוויון.
- תקציב רווחה – נדיב יחסית למדינות רבות.
- שירותים לאזרחים – התמקדות בהפחתת עוני ובנגישות שווה לבריאות, חינוך, רווחה, תזונה וצרכים בסיסיים.
אבל .. בשנים האחרונות חל שינוי. קנדה החלה להתמודד עם אתגרים כלכליים וחברתיים, שמשפיעים על רמת החיים ועל תחושת הבטחון והסולידריות.
נכון ל-2024-2025 זה כולל:
- יוקר מחיה ואינפלציה – מחירי המזון ושירותים בסיסיים עולים. רבים בציבור הקנדי הידרדרו לעוני ולאי בטחון תזונתי. הקצאת תלושי מזון וקצבאות לא עומדת בקצב האינפלציה. בתי התמחוי לא מצליחים להאכיל את כל הנזקקים. זה גורם משמעותי לתסכול בציבור.
- משבר דיור – שכר דירה ומחירי בתים מחסלים את ההכנסות. מחסור בדיור בר השגה גרם לירידה במדדי רווחה חברתית. רוב הציבור לא יכול לרכוש דירות מגורים וקשה מאד להשיג דירות להשכרה בסכום סביר. הפערים החברתיים הולכים וגדלים. בערים הגדולות רק עשירים נהנים מדיור איכותי ומאיכות חיים סבירה.
- היחלשות הרשת הביטחון – אזרחי קנדה חשים שהרשת החברתית אינה בטוחה וחזקה כבעבר ורבים נופלים מבעד ל"חורים" בה (דימוי שהשתמשו בו בדו"ח של ארגון בתי התמחוי בקנדה על אי-ביטחון תזונתי ב-2023 וגם בסקרים שהראו ירידה בתחושת הבטחון והאמון בתמיכת המדינה).
- תורים ארוכים למערכת הרפואה – קריסת המערכת שהיתה טובה מאד ובחינם, בגלל קיצוצי תקציב, עומס חולים ומחסור רציני בעובדים.
- משבר אופיואידים קשה – בקרב קבוצות אוכלוסייה רבות שיעורי התמותה עולים בקצב מהיר (כל יום מתים מספר צעירים בגלל שימוש בסמים), ובנוסף חלה עלייה פציעות ותחלואה, בעיות רווחה למשפחות, התאבדויות ופשיעה. כתוצאה מכך, גם מדד תוחלת החיים (שהיתה גבוהה) החל לרדת. סגן ראש מערכת הבריאות של ונקובר אמר "70% ממחוסרי הדיור סובלים מהתמכרות. בלתי אפשרי לייצב אנשים שאין להם בית". יש מהלכים לדה-קרימינליזציה של שימוש בסמים, כדי למנוע הסתבכות של המכורים במערכות המשפט, בנוסף לשאר הקשיים עקב ההתמכרות, אולם בציבור יש התמרמרות על הפשיעה גואה ועל אוזלת היד מול מגיפת הסמים הפוגעת בדורות של צעירים.
ב- 2024 פורסמו כתבות על משבר בקנדה ותחושת "קלקול". לדוגמא, כתבה מבלומברג על פגיעה באמון התושבים ברשת הביטחון החברתית של המדינה. רשת הביטחון המוערכת, שמשכה מהגרים רבים למדינה הצפונית והקרה, החלה להתפורר בשנים האחרונות.
לדוגמא, ב-2013 דורגה קנדה במקום 13 מתוך 170 מדינות במדד קידמה חברתית, שבוחן סיפוק צרכים בסיסיים במדינה. ב-2023 צנחה קנדה למקום 39, עקב מחסור בדיור בר השגה. כפי שצוין ב-2023 גם בדו"ח רשמי של ארגון בתי התמחוי בקנדה תואר גידול מדאיג באי-ביטחון תזונתי לחלק ניכר בציבור הקנדי (בקרב ותיקים ומהגרים).
קנדה שהיתה נחשקת, בזכות מערכת התמיכה החברתית וטיפוח גיוון והגירה כבסיס לצמיחה כלכלית, החלה להתקלקל בגלל:
- גידול מהיר באוכלוסייה כתוצאה ממדיניות הגירה נדיבה, שהביאה לקושי לספק צרכים בסיסיים כדיור בר-השגה, לצד עלייה בבעיות חברתיות ושנאת מהגרים.
- אתגרים עולמיים, כגון אינפלציה גבוהה ומשבר האופיואידים. אלה החריפו בעיות ואתגרים קיימים כגון, גבול ארוך ופרוץ עם ארה"ב ועלויות גבוהות של מתן שירותים למעט אנשים ביישובים קטנים באיזורים מרוחקים (הצפיפות בקנדה נמוכה מאד והשטח גדול).
בהשוואה למדינות אחרות, בקנדה ממש לא רע גם היום. אנחנו יכולים עדיין לקנא מאד במערכת הרווחה שם.
אבל, דיור שאינו בר השגה, תורים של שנים במערכת הרפואה, חוסר ביטחון תזונתי ומגפת סמים צמחו לרמות של משבר. כמה דוגמאות:
- סטודנטים זרים משלמים שכר לימוד גבוה מאד ומראש. ובהעדר מגורים, רבים מהם משלמים סכום גבוה עבור מיטה במרתפים שמשותפים לעשרות סטודנטים. הם מגיעים מתוך חלום לשיפור חייהם במדינה עשירה וללא מודעות לאתגרי הדיור הקנדי וליוקר המחיה. רבים מהם מתחרטים שבחרו בקנדה. צפויה ירידה בכמות הסטודנטים ומהגרים איכותיים.
- בטורונטו מתגוררים עשירים וידוענים רבים והפערים מאד בולטים. כמות הישנים במקלטים למחוסרי דיור בטורונטו הוכפלה בעשור האחרון. אולם, בגלל מחסור במיטות במקלטים, רבים מתגוררים ברחוב או בפארקים. והחורף בקנדה אכזרי.
- שכר מינימום נמוך מעלות שכר דירה לשני חדרים, שממילא קשה למצוא. אין מספיק דירות. קניית בית אפשרית בקנדה רק לעשירים ביותר. רוב הציבור לא יכול לרכוש יחידות מגורים.
- יותר ויותר תושבים מסתמכים על בתי תמחוי ותלושי מזון כדי לשרוד. בגלל עלות המגורים, הכסף הפנוי לא מספיק למזון. הסתגלות למצב של נזקקות וצורך לבקש סיוע כלכלי לרכישת מזון כרוכה במעבר רגשי קשה.
- הפערים גדלים בהתמדה, יוקר המחיה ממשיך לזנק ומעמד הביניים הולך ונשחק, בדומה למגמות שאיפיינו את רוב מדינות המערב בעשור האחרון. לכתבה בבלומברג, ואפשר לקרוא גם על מדיניות ההגירה של קנדה מצמיחה את הכלכלה אך מלווה בבעיות -בכתבה מבלומברג
ממשלת טרודו, שנבחר ב- 2015, הצליחו להביא הישגים כמו תוכנית לאומית לתמיכה בילדים, שחילצה מעוני כמיליון ילדים קנדים והוציאו מעוני 2-3 מיליוני קנדים. אולם, במצב של מעמד הביניים חלה הידרדרות. רוב הציבור חש אי בטחון כלכלי. רובם חיים בחשש מהוצאות לא צפויות גם בסכומים לא גבוהים (1000$) כי זה ידרדר אותם למצב שיתקשו לצאת ממנו.
שחיקת ההכנסה הפנויה והגידול בפערים יוצרים חוסר אמון ותחושת הונאה. ההסתגלות לירידה ברמת החיים ולהידרדרות בתחושת הביטחון ובשירותים הבסיסיים מובילה לתסכול רב ולקשיי הסתגלות.
כתבה נוספת על המצב בקנדה – נדן פלדמן https://www.themarker.com/magazine/2024-03-03/ty-article/0000018d-8408-df76-a1fd-cff9164b0000
זה בקצרה תיאור הרקע להידרדרות המצב של רבים בקנדה.
מצב זה נובע, במידה רבה, משינויים גלובליים. ברוב מדינות המערב מעמד הביניים נשחק, לצד מערכות רפואה קורסות ותחלואה גוברת. גם חרדות, דכאון והתאבדויות במגמות עלייה.
יותר ויותר אנשים מגיעים למצב שהם מתארים כסבל בלתי נסבל – גופני ונפשי.
במדינות שונות במערב הכירו בעשורים האחרונים במצבי סבל בלתי נסבל ובאוזלת היד של המדינה ושל המערכות בה להעניק מזור והקלה ולהבטיח חיים ראויים לאנשים אלה (שנפלו מבעד ל"חורים" ברשת הבטחון החברתית).
במדינות אלו הכירו בזכות האדם לבחור לסיים את החיים בכבוד ולהפסיק את הסבל.
מ- 2016 מאפשר גם החוק הפדרלי בקנדה לאנשי רפואה וסיעוד מוסמכים לתת תרופות שיגרמו למוות למי שעומדים בתנאי זכאות, כחלק ממערכת הבריאות הרגילה.
מסגרת הסיוע הרפואי לסיום חיים מרצון (MAID/ PAS) בקנדה רחבה יחסית, בהתאם למסורת ההומנית-ליברלית ולתפיסת הרווחה הנדיבה במדינה. מסגרת זו עוברת שינוי והתאמות מתמשכים, בעקבות זיהוי צרכים ופניות רבות.
מאידך, ביקורת חריפה נשמעת על התרחבות סיוע זה, בעיקר מצד חוגים שמרנים ודתיים, אשר מקדשים את החיים בכל מצב, גם בסבל נורא כציווי אלוהי. הביקורת מתיחסת בעיקר לאנשים עם מוגבלויות ומתמודדי נפש.
רבים הזדעזעו מכמויות הפניות לועדות תוכנית הסיוע הרפואי לסיום החיים מבחירה בשנים האחרונות, כולל אנשים צעירים מאד, שנפגעו בצורות שונות.
תנאי הסיוע הרפואי לסיום החיים מרצון
בקנדה קיימת זכות לקבל סיוע רפואי לבחירה במוות לכל אדם אשר:
- עבר את גיל 18
- מסוגל לקבל החלטות
- סובל ממחלה חמורה וחשוכת מרפא או מוגבלות קשה
- חווה ירידה בלתי הפיכה ביכולות
- סובל סבל מתמשך (שאינו נסבל מבחינתו) – סבל שלא ניתן להקל עליו באופן שהוא מוכן לקבל
החוק מתיחס ל שני "מסלולים":
1- מסלול בו המוות הטבעי "צפוי באופן סביר" (חולים בסוף החיים).
2- מסלול בו המוות לא צפוי בזמן הקרוב, אבל חווית החיים כרוכה במחלה/ מוגבלות קשה וסבל חמור.
הבקשה חייבת להיות בכתב, עם חתימה של עד עצמאי אחד ושל שני אנשי רפואה או סיעוד מוסמכים, שמאשרים כי הקריטריונים מתקיימים. אם לשני המעריכים אין מומחיות במחלה הספציפית, הם מחויבים להתייעץ עם מומחים בתחום.
כל מי שפונה בבקשה לסיוע לסיים חיים מחויב לקבל מידע על כל האפשרויות להקלת הסבל.
רוב המבקשים מקבלים טיפול פליאטיבי במקביל.
ניתן לבטל את הבקשה לסיום החיים – בכל שלב.
בשנים האחרונות חלה עלייה דרמתית בבקשות הסיוע למות בקנדה ובביצוע התוכנית.
ב- 2016 הממשל אישר מתן זריקות לגרימת מוות במצבים מסוימים ובבת אחת פעולה שלפני כן הוגדרה כרצח הפכה לגיטימית ולמעשה החל ניסוי.
היום, לאחר עשור, התוכנית אחראית ל- 1 מכל 20 מקרי מוות בקנדה – יותר מתמותה מאלצהיימר ומסוכרת יחד. וכך עקפה קנדה מדינות שמותר בהן לסייע להתאבדות הרבה יותר שנים אך הסיוע אינו כה נרחב.
מדוע פונים כל כך הרבה אנשים לבקש סיוע למות?
יש טענות (ועדויות של פונים) כי זה נובע מהידרדרות לעוני והעדר סיוע לטיפול רפואי הולם, תנאי מגורים לא טובים, בדידות והעדר סיוע מספק לנכים ומוגבלים וחולים מסוגים שונים.
הטענה היא שעם תמיכה ראויה, חלק מהפונים היו בוחרים להמשיך לחיות. תמיכה כזו וטיפול רפואי ראוי לא קיימים היום. הקנדים המוגבלים, החולים והעניים חשים ייאוש גובר ולא רוצים ליפול לנטל.
הידרדרות לעוני ותנאי קיום לא מספקים, לצד קושי לממן טיפול הולם וצרכים בסיסיים של מי שחלו או נפגעו קשה ונפלטו ממעגל העבודה, הולכת ומחמירה ברחבי העולם. גם אצלנו. זה חלק מרעות העולם המודרני, אשר חושף רבים לבעיות רפואיות ולמגבלות קשות (כמוני). מגבלות וסבל שקשה לשאת ויש שחשים כי אלה חיים לא ראויים.
בהעדר תמיכה וסיוע הולמים, הופכים החיים להיות בלתי נסבלים. אולם, המערכות קורסות ולא יודעות להעניק סיוע. וכך מגיע מצב בו רבים מעדיפים למות.
בעבר נתקלתי בכתבות על בחורות, בשנות ה- 20 לחייהן, עם מחלות אוטואימוניות קשות, שקיבלו אישור להמתת חסד באוסטרליה. הסבל שלהן היה גדול ובהעדר תקווה לסיוע רפואי הולם למצבן, אנליז הולנד וגם לילי תאי העדיפו למות. ברשתות החברתיות ובתקשורת ליוו את מסען האחרון.
צילום מסך מתוך כתבה – אנליז ולילי, הצעירות האוסטרליות שקיבלו אישור המתת חסד לסיום חייהן והפסקת הסבל
בארץ נתקלתי בלירז חלו בת ה- 28 וגם במורן וורנשטיין שחוותה טראומה בילדותה וסבל נפשי קשה, ניסיונות ההתאבדות שלה נכשלו והפכו אותה לנכה, וגם לילי שביקשה סיוע לסיים את סבלה הקשה ואת חייה בארץ.
צילום מסך – כתבה בווינט על מורן וורנשטיין הצעירה, שסיימה את חייה בדיגניטס. מורן כתבה ספר "סוף טוב" והזהירה כי יש רבים ורבות כמותה – התעללות מינית בילדות, טראומה, קשיי תפקוד וחיי סבל קשים מנשוא
בארץ לא היה להן מענה. הן נסעו לדיגניטס בשוויץ, כמו ישראלים רבים נוספים שמסיימים שם את חייהם, מוקפים במשפחותיהם. יהיה זכרן ברוך.
עבור מי שבוחרים כך זה עדיף על חיים רעים. אני מכבדת את הבחירה, ומאד כואבת את המצב אליו הידרדרנו ואת העדר המענה במערכות הרפואה והרווחה. העולם כולו מתמודד היום עם בעיות רבות ואתגרים כלכליים, לצד התחלואה הגוברת שלמערכת הרפואה אין הבנה כיצד להתמודד עם מרביתה.
ללא ספק המתת חסד עדיפה על התאבדות ללא סיוע רפואי. התאבדות ללא סיוע מביאה פעמים רבות לכשלונות ולהחמרת המצב עקב פציעות קשות. כבר לפני שנים הוציאו בהולנד ובבלגיה חוברות הסבר על שיטות התאבדות כדי למנוע פציעות והחמרת המצב הרפואי והסבל, כיון שזה קרה במקרים רבים וקצב פגיעות אלו וניסיונות התאבדות עלה בעשורים האחרונים. גם בארץ נתקלתי במקרים של נפגעות ונפגעים מקרינה ועובש שמצבם היה כה קשה והמערכת הרפואית לא סייעה להם, קצבאות קיום לא קיבלו והם הפכו הומלסים ללא מגורים הולמים וללא יכולת להתפרנס, הכאבים הקשים והערפל המוחי דחף אותם לנסות להתאבד. הם לא הצליחו ומצבם נהיה חמור שבעתיים. הם מטופלים בבתי הוריהם, מסוממים מאד בגלל הכאבים הקשים, מטושטשים וחסרי יכולת להתמודד עם מצבם וללמוד לתפקד. ברגעי הצלילות המעטים הם מבקשים למות. אחד המקרים הוא של אשה צעירה ובנה – שניהם רגישים לקרינה, לעובש ולכימיקלים (תסמונות אחיות צולבות שב- 40% מהמקרים הקשים הולכות יחד ומגבירות זו את זו). הם כבר עברו ממקום למקום וחיפשו מקום נקי מקרינה, ניסו שלל טיפולים אך מצבם קשה ומייסר. שניהם מבקשים למות. בכוחותיהם הדלים הם מחפשים דרך יעילה ואף פונים בתחינה לעזרה בהתאבדות מכל מי שהם מכירים. מצבם קורע לב ובדיגניטס תהליך ההכרה במצב זה ייארך ואין להם יכולת כלכלית וזמן ואורך רוח להתמודדות כזו. אני חוששת מאד שהם ינסו להתאבד בדרך שתפגע בהם עוד יותר.
לרוע המזל, אין תוכניות לרפואה משלימה הוליסטית, או רפואת אורח חיים/ פונקציונלית, שתהיה נגישה לכל הסובלים. גישת רפואה מתקדמת ומותאמת אישית זו נדירה במחוזותינו. רוב מערכת הרפואה לא שמעה על כך, כורעת תחת עומס וללא זמן מספיק לכל מטופל/ת ולא מתעסקת באורח חיים (מלבד ססמאות בלי תוכן, הדרכה וליווי). המערכת בעיקר רושמת תרופות, שלכל היותר מקלות על תסמינים אך משמרות את המצב הכרוני ולא מרפאות. אין להם הבנה לגבי תהליכי ריפוי של הגוף והתנאים הנדרשים לו (בהתאמה אישית). כמו כן, מדובר בהליך יקר עבור מערכות הרפואה הקורסות, יישומן דורש מהפך כולל וחינוך מחדש של עולם הרפואה. אם העקרונות היו מיושמים במערכת ה"בריאות" יתכן שיותר חולים היו מצליחים להתגבר, להתאושש ולחיות טוב יותר ופחות חושבים על בחירה במוות.
בהרגשתי, בישראל לא היתה דרישה כה גבוהה לסיוע בהמתה, למרות תחלואה קשה ורבים שמידרדרים לחוסר תפקוד ולעוני והקושי לקבל סיוע ולהתמודד עם בטוח לאומי. וזאת, כי אנחנו רגילים לתנאים קשים וכי קשרי המשפחה פה חזקים יותר. ברוב המקרים יש משפחות יותר גדולות ויש תמיכה מצד משפחות, גם ללא הבנת המצב אליו נקלעים ממפגעים סביבתיים ואורח חיים. עם זאת, יש משפחות שעקב אי הבנת המצב ולעג לייחוס הסבל לחשיפה לגורמים הסביבתיים (עקב חוסר מודעות ציבורית) מתנכרות. רבים מתאבדים גם פה כשמגיעים למצבים אלה (יש מקרים מזעזעים שבמקום תמיכה, מאשפזים בכפייה את הסובלים במחלקות פסיכיאטריות רק בגלל אי הבנת הטענה שהכאב נגרם מקרינה, עובש או כימיקלים במוצרים שגרתיים בסביבה המודרנית והתיחסות אליהן כ"הזיות").
כן, החיים היום סבוכים. רבים לא מבינים מה מקור הסבל והכאבים שלהם (כי אין מודעות ואין הנחיות כיצד לבדוק). להיות קנריות, שמקדימות את הידע הרפואי הנרחב ואת המודעות הציבורית – קשה.
נחזור לקנדה,
לחולים שמותם לא צפוי בקרוב יש "שומרי סף" נוספים בתוכנית הקנדית, כגון תקופת המתנה מינימלית בין האישור לבין ביצוע MAID/ PAS, והדגשה שחובה לבדוק לעומק אפשרויות טיפול ותמיכה אחרות.
בקוויבק, לדוגמא, עודכנה חקיקת סוף החיים ומותרות בקשות מקדימות בנסיבות מסוימות.
אדגיש כי .. מניעת ניסיונות התאבדות מרכזית בפילוסופיה של דיגניטאס (הארגון השוויצרי שהיה הראשון לסייע למי שבוחרים לסיים את חייהם – אם מצב עומד בתנאים).
במצב של סבל וחוסר תקווה, מדגישים בדיגניטס הקשבה ופירוט כל האפשרויות להקלה על הסבל. כולל אפשרות סיום החיים בסיוע מקצועי ובטוח בתנאי שזו בחירה חופשית וביצוע עצמי. ואכן, רק אחוז קטן מהפונים לדיגניטאס מבקשים המתת חסד. אחוז קטן עוד יותר בוחרים בדרך זו בפועל.
מאז הקמת הארגון, ב- 1998, כ-4,000 בני אדם מ-65 מדינות שונות סיימו את חייהם בסיועו.
ארגון ללא מטרות רווח זה הפך לסמל עולמי של תנועת המתת חסד. הוא מושך אנשים מרחבי העולם שמבקשים דרך לסיים את חייהם בתנאים שלהם, כולל פרופ' דניאל כהנמן זוכה פרס נובל בכלכלה לשנת 2002 שהקדיש את חייו לחקר קבלת החלטות, הבמאי רוני פינקוביץ, איש הרדיו עדי טלמור ועוד רבים כמו לירז חלו בת ה- 28, מורן הצעירה שחוותה טראומה וסבל נפשי קשים וניסיונות ההתאבדות נכשלו והפכו אותה לנכה, וגם לילי שסבלה ורצתה סיוע לבחירה בסיום חייה בארץ. יהיה זכרם ברוך.
בכתבה באטלנטיק מצוין שעוד לא ניתן לכנות המתת חסד כהחלטת סגנון חיים בקנדה,
אולם התוכנית שיועדה במקור לחולים סופניים, הורחבה לחולים קשים שמותם לא צפוי בשנתיים הקרובות ואילו כעת מבקשים לכלול גם מחלות נפש ואף קטינים. וכל זאת תוך 10 שנים.
המבקרים טוענים כי התוכנית עברה מסיוע של חמלה להיות מהלך של חסכון כלכלי ושל כשלון המדינה להעניק טיפול פליאטיבי וסיוע למוגבלים. (כאמור, בקנדה יש תושבים מרוחקים מאד במקומות קטנים מאד, ללא שירותי רפואה קרובים).
בכתבה יש דרישה ליתר שקיפות ושומרי סוף טובים יותר, מתוך שאלה אם תוכנית סיוע למוות לא מסתירה קיצורי דרך חברתיים, ושאלה גם מהו כבוד אדם כאשר טיפול ונגישות לא בהישג יד של רבים.
ההתיחסות היא ל:
- אתיקה רפואית – איך ניתן להפריד, או לאזן, בין אוטונומיה של המטופל/ת לבין סיכון של כפייה עקיפה מהסביבה/ מטפלים?
- מדיניות – האם הרחבת תוכנית MAID/ PAS מספקת "פתרון" שגוי לכשל של מערכת הרפואה?
- השלכות גלובליות – ההתנסות הקנדית צריכה לשמש כמודל זהיר למדינות אחרות בחקיקה דומה
מעבר לשאלת היישום ועד כמה ממהרים להציע המתה, במקום לתת אפשרויות טיפול מיטביות ולהתיחס לסיוע למוות רק כמוצא אחרון ורק לאחר פנייה של המטופל/ת,
לגבי החוק עצמו קיימת מחלוקת ממושכת בנושא מחלות נפש (כאשר אין סבל גופני בלתי נסבל אבל הכאב הנפשי גדול ויש רצון לסיים את החיים).
במקור הוחלט שמי שמחלתו היחידה היא מחלה נפשית לא יהיה זכאי ל‑MAID/ PAS, עד שיפותחו הנחיות מקצועיות והכשרה ספציפיות לנושא זה. בהמשך נקבע מועד יעד להסרת מגבלה זו, אך הממשלה דחתה את המועד שוב ושוב, בעקבות ביקורת וחוות דעת של מומחים כי המערכת עוד לא מוכנה להעריך באופן בטוח בקשות כאלה.
הכנסת זכאות לסיוע רפואי לסיום החיים למי שסובלים "רק" ממחלת נפש, נדחתה ל- 2027. הנושא נמצא בדיונים אינטנסיביים.
תומכי הרחבת הזכאות מדגישים אוטונומיה (בחירה עצמית ושליטה בהחלטות לגבי חייהם) של אנשים עם מחלות נפשיות קשות ועמידות לטיפול. לטענתם, ניתן לפתח קריטריונים וכלים להבחנה בין רצון יציב ובחירה מושכלת לסיים את החיים לבין מצב משברי זמני.
המתנגדים להרחבה זו מעלים חשש לגבי היכולת להעריך באופן אמין "אי הפיכות" סבל נפשי וקושי להבטיח שמדובר בבחירה חופשית "באמת".
ביקורת מרכזית מתמקדת בזכויות אדם ומוגבלות
ארגוני זכויות אנשים עם מוגבלות וגופים בינלאומיים טוענים שמסלול של חולים שאינם בסוף החיים יוצר מצב בו אנשים עם מוגבלות, שחיים בעוני או ללא תמיכה, יבחרו ב‑MAID/ PAS לא מרצון אמיתי למות, אלא בגלל תנאי חיים קשים וחוסר מענה חברתי.
נציגי או״ם הזהירו שהרחבת תוכניות הסיוע לנכויות שלא מסכנות חיים עלולה לסתור את אמנת האו״ם לזכויות אנשים עם מוגבלות, כיון שהיא משדרת שחיים עם מוגבלות "שווים פחות".
הוועדה לזכויות אנשים עם מוגבלות באו״ם וחוקרי זכויות אדם בקנדה קראו לבטל את המסלול בו המוות אינו צפוי ("Track 2") או לצמצמו משמעותית. לטענתם, הגנה על הזכות לחיים ועל שוויון מחייבת להשקיע בדיור, תמיכה אישית, טיפולים ושירותים חברתיים לפני סיוע להתאבדות.
ביקורת נוספת מתמקדת בקושי לוודא שאין על האדם לחץ עקיף – כלכלי, משפחתי או מוסדי – לבחור ב‑MAID.
טיעונים בעד MAID / PAS
תומכי תוכנית הסיוע טוענים שהחוק הנוכחי, עם מערך ההערכה הכפולה והסייגים, נותן למי שחווים סבל בלתי נסבל אפשרות להפסיקו בצורה מכובדת ולשלוט בחייהם.
חשוב לדעת כי רוב המבקשים מקבלים טיפול פליאטיבי במקביל.
ארגונים כמו Dying With Dignity Canada מדגישים כי מדובר בזכות לאוטונומיה רפואית וכי אין למנוע מאנשים עם מוגבלות, או מחלות נפשיות, את מה שמותר לחולים פיזיים אחרים רק בגלל סטיגמה.
הממשלה הפדרלית מנסה לאזן בין הלחץ להרחיב את MAID/ PAS בשם אוטונומיה וסיום סבל, לבין דרישות לצמצם את התוכנית כדי למנוע נזק לאנשים פגיעים. לכן, יש דחיות, שינויים ודיונים כבר שנים והמחלוקת הציבורית והמשפטית כנראה תמשיך גם בשנים הקרובות.
תוכן הכתבה המלאה "קנדה הורגת את עצמה" של אלנה קאלאברו, שפורסמה ב"אטלנטיק"
https://pointofview.net/articles/canada-is-killing-itself/
הסבר של איגוד רופאי המשפחה בהסתדרות הרפואית הישראלית על תוכנית הסיוע הרפואי להמתה בקנדה משנת 2020
https://balint.mednet.co.il/2020/08/148014/
קנדה הורגת את עצמה – התיחסות באתר נוצרי/ כנסייה
https://www.churchandculture.org/blog/2025/9/1/canada-is-killing-itself
התיחסות לכתבה באטלנטיק – קנדה הורגת את עצמה – מאתר ארגון למניעת התאבדות
"חייבים לדלל אוכלוסין? קחו את הצעירים" כתב ב. מיכאל במרץ 2020:
"בעניין עמוק, ואפילו באהדת־מה, אני עוקב אחר הדיון המלומד וכבד הראש שמתנהל לאחרונה בתקשורת סביב הצורך הדחוף בהשמדת זקנים.
עצם הרעיון של דילול אוכלוסין הוא עתיק מאוד והגיוני מאוד. הרי לעתים נעשה תיחזוק האוכלוסייה יקר מדי או מסובך מדי, ואין מנוס מלבער מתוכה את הסיגים ואת המזיקים. ישראל, כך אומרים, כבר די קרובה לנקודה הזאת. עוד מעט־קט והיא תיאלץ להכריע בלב כבד מי בקיצו ומי לא בקיצו.
המחשבה הבנאלית, הצפויה והקלישאית, נוטה כמובן לביצוע גֶרוֹנְטִיסָייד, המינוח המדעי לחיסול זקנים. לכאורה זהו הפתרון המתבקש. הישישים הם הרי עול, עתידם מאחוריהם, תיחזוקם יקר, תרומתם דלה, הם לא רואים טוב וגם משתינים המון. יהיה נחמד להיפטר מהם.
ואולם, יש פתרון מקורי יותר, ולטעמי גם מוצלח הרבה יותר. אין בו חלילה חריגה מעקרונות היסוד המבורכים של תורת הדילול למטרות השבחה וחיסכון. יש רק שינוי קטנטן, כמעט מינהלי, בנוהל הביצוע: במקום להרוג את הזקנים, יש להרוג את הצעירים.
היתרונות הטמונים בהתפגרותם של צעירים (חולים, נשאים, מבוּדָדים, או סתם) גדולים לאין שיעור מן היתרונות הגלומים בקטל זקנים. להלן רשימה חלקית מאוד:
1. מספר הצעירים גדול בהרבה ממספר הזקנים. ממילא הם צורכים הרבה יותר משאבים, שירותים, מזון, דלק וימי אשפוז. ביעורם מן העוֹלם יקל הרבה יותר על הקופה הציבורית.
2. הצעירים, מחמת מוחם הטרום־מפותח, אחראים למרבית מעשי הטיפשות בעולם. יש מעט מאוד ישישים הקופצים באנג'י, מצלמים סרטוני "טיקטוק", מתנדבים ליחידות־עילית, נהנים מפיצוח ברכיים, או מתמכרים לבולשיט הקדוש של כל מרננדי־רבננדי־יושי־פישי־חנטרישי.
3. הפשיעה תצטמצם. הוכח כי רוב חוטפי הארנקים מקשישים הם צעירים. לעומת זאת יש מעט קשישים החוטפים ארנקים מצעירים. ישישים גם מתקשים ברכיבה על אופנוע לצורכי ביצוע חוזה חיסול, ומחמת מחסור בחיילים גברתנים תיסגרנה כמעט כל משפחות הפשע. ראשי משפחות הפשע, קשישים על פי רוב, ייאלצו לעבור לדיור מוגן.
4. מיעוטם של מתגייסים צעירים יביא לצמצום מספר המלחמות המיותרות ולהתנהלותן הנינוחה יותר. גם נוער־הגבעות יחדל להתקיים, ואת מקומו יתפסו קשישי־הספסלים.
5. ילדים בני 0–14 (שלא נפגעים מן הקורונה) יגודלו ויחונכו על ידי סבא וסבתא. ערובה לחינוך משובח בהרבה מן החינוך שיעניקו להם הוריהם הטמבלים שהתרבו בגיל 19.
6. צעירים קונים כ–98.47% מכל הגאדג'טים הדביליים, המיותרים והאופנתיים. בהסתלקותם הם יגזרו פשיטת רגל מבורכת על יצרני כל הזבל הזה. גם טוויטר, אינסטגרם, פייסבוק, ווטסאפ ודומותיהן יגיעו סוף סוף לכינוס נכסים.
7. צעירים מעורבים בתאונות דרכים הרבה יותר מכל קבוצת אוכלוסין אחרת. דילולם יביא בהכרח גם לצמצום מספר התאונות.
8. ובעיקר: כמות הדציבלים ביקום כולו תצטמצם ב–75% לפחות. וזה לבד שווה את כל המבצע.
אפשר כמובן להוסיף עוד ועוד נימוקים. ציבור הקוראים הקשישים מוזמן לעשות זאת במו־מוחו. רק סקטור אחד יש להחריג מן הסידור החדש. סקטור שהוא רעיל וממאיר בכל גיל. בקרבו מותר להניח לקורונה להשתולל. לא אפרט באיזה סקטור מדובר. השב"כ יודע איפה אני.
רק הבהרה קטנה: האמור לעיל לא מתייחס בשום פנים ואופן לִבְנִי, לִיחִידִי, אֲשֶׁר אָהַבְתִּי (וממשיך לאהוב)."
(כאמור, זו הפוגה קומית שנועדה כדי לעורר מחשבה)
- זקנים, חולים, נכים ומוגבלים – המדינה מעוניינת להיפטר מכם – טובי פולק ב- 2017 טען כי ההתעללות הקשה בחוסים במוסדות הסיעודיים היא קצה הקרחון בהזנחה ממלכתית וממוסדת מצד המדינה, שנוטשת את אלה שלא מועילים לה עוד. זו לא רשלנות, הוא כותב, זו מדיניות.
- העולם שייך למבוגרים – קתרין יוז על ספר שמתיחס לגיל העמידה
ולסיום – משפיען חמוד וחובב תיאוריות קונספירציה (שטועה הרבה פעמים לגבי צורות הגנה מקרינה) מודה שמרוב סיפורים, פרשנויות ואמונות אין דרך לדעת מה האמת (וזה נכון, קשה בימינו להבין מהי ה"אמת") – "ואדים מכונה"
https://www.facebook.com/reel/2015765935824489
